אני יודעת שזה לא טוב, אני יודעת שזה גרוע, אני יודעת שאני הורסת את חיי בידיים שלי. אבל זה לא התגובות שאני צריכה, כי אותם אני כבר יודעת בעל פה, אני בסה"כ צריכה לשפוך...
לפני 4 חודשים נפרדתי מידיד שלי, שאיתו הייתי בקשר במשך שנתיים וחצי. עם מריבות באמצע, עם הפסקות, עם זמנים שלא היה יום שלא דברנו בו, ועם ימים שעברו חודשים ולא אמרנו שלום אחד לשנייה. והקשר הזה היה מעבר. הוא היה חברה בשבילי, הוא תמיד היה שם בשבילי, בזמנים הכי קשים שלי. שהייתי עצובה, שהייתי בדיכאון, שהייתי עצבנית, שהייתי שמחה, שהייתי במצבי רוח מוזרים- הוא תמיד היה שם. סופג את ההעלבונות שלי, את הצעקות, הכעסים, האשמות, השנאות, את התקפי הבכי והצחוק שלי. ואני תמיד איכזבתי אותו. הוא היה שם תמיד בשבילי, ואני, לא תמיד הייתי שם בשבילו.
אחרי שנה וחצי של קשר הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, כבר לא כמו חבר, אלא אוהב אותי באמת. אני נבהלתי וברחתי. ברחתי רחוק, ומאז הקשר שלנו הפך למוזר, לשונה. הוא אף פעם לא חזר להיות מה שהוא היה. ושרדנו את זה. ואז רבנו, ברמה שהוא היה מתקשר אלי הייתי מנתקת לו בפרצוף. כ"כ נפגעתי ממנו, כ"כ כעסתי עליו... ואז פשוט התחלתי לברוח. האשמתי אותו בהכל, וברחתי. צרחתי עליו את הכעסים שהגיעו לו, והרבה מעבר לזה. ודרשתי שנפסיק את הקשר. כל פעם הוא הצליח לשכנע אותי להשאר. ונשארתי. עד לפני כמעט חצי שנה. הודעתי לו שאני עוזבת, ואני לא מתכוונת לחזור. חודשיים הוא מרח אותי בתירוצים, ואז קמתי והלכתי.
אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון, אבל קשה לי. אני מתגעגעת. בתקופה שהייתי בדיכאון (ברמה שלא רציתי לקום בבוקר...) הוא הוציא אותי, ואז שנה שלמה היה לי טוב. ואז נפרדנו, ואני מוצאת את עצמי בדרך למטה, שוב. אין לי כח ורצון לקום בבוקר. אני עייפה, אני מצוברחת. אני לא יודעת איפה אני עומדת. אני מפקפקת בהכל. לא מאמינה יותר לאף אחד. קשה לי. ואף אחד לא מבין אותי. כולם עם אותו הפרצוף של "עוד הפעם את בדיכאון? צאי מזה כבר!!!!"- ואני לא מסוגלת. אני יודעת שזה טיפשי, אבל מה אני עושה?.מה עשיתי לעצמי? איך הבאתי את עצמי למצב שאני תלויה במישהו? אני לא יכולה להיות תלויה בעצמי?...
_סוף פריקה_
כל התחלה נושאת איתה תפילה,
)