ולפעמים גם אומרת שאני יוצאת לפגוש חברה...

וסתם שתדע... איכשהו- הם תמיד יודעים לאן אתה יוצא... הורים..

אם מפריע לך לשקר- תמצא משהו שאתה צריך לעשות, תעשה אותו ואז תצא לפגישה...

יש דבר כזה התחמקות או שקר לבן,

למרות שלפעמים דווקא לספר להורים שאתה יוצא לדייט נותן לך חופש מההערה

"למה אתה לא מנסה לצאת? אולי כדאי שמתצא מישהו..." 

לכן לפי דעתי נורא תלוי באופי שלך...

וחוץ מזה שלצאת עם חברים ולצאת לדייט זה גם סוג של "לצאת עם חברים"

ואם זה רחוק זה גם יכול להיות להיפגש עם חבר שמזמן לא ראית...פשוט אף פעם עוד לא פגשת אותה!! 

כשהתחלתי לצאת היה ברור לי שאין לי כוח לספר על כל דבר.

ע"כ כבר בהתחלה דברתי רק עם אחי הגדול, וזה רמז לאמא שלי שאין לי כוח לספר לה על כל דבר.

לימים היא נסתה להתערב באיזו הצעה, ואז אמרתי לה פנים בפנים שזה החיים שלי, ואין לי כוח לספר והלהתייעץ, כמובן תודה רבה על הדאגה. (אמרתי את זה בהכי נחת שיכולה להיות בעולם) אימי מורתי נפגעה קצת, זה לא היה נעים, אבל אין מה לעשות.

היום היא רק שואלת מידי פעם, אני אומר תפוס או פנוי ותו לא.

לא מפריע לי לומר אם אני יוצא או לא.

וקצור, תבהירו בצורה כמה שיותר נעימה שזה החיים שלכם. ושאל דאגה, אתם תעדכנו כשזה יהיה רציני ולא רק יום לפני האירוסין...(שזה מה שנראה לי מלחיץ את האימהות, או לפחות את שלי...)

לא הבנתי מה אכפת לכן לומר שאתן יוצאות לדייט? מה היא תבוא איתכן?  תחשבו מה אתן הייתן במקומה...

ואחרי זה אומרים שזה לא משנה באמת מה המוצא שלך...

לדעתי אנחנו חייבים לזכור מדוע ההורים שלנו כ"כ מתעניינים ולוחצים עלינו לנדב מידע בעניין הזה.

נראה לכם שהם בעבר לא היו כאלה? ובכל זאת הם מתנהגים הפוך מאיך שרצו שיתנהגו איתם, וזה לא סתם...

הם אוהבים אותנו מאוד, דואגים, מתרגשים וכו'...

לא אהבתי לראות את הזלזול פה (רק אומרים שיוצאים... זה החיים שלנו...)

אפשר לנדב קצת מידע להורים. זה מותר!

לא חייבים את כל המידע (גם אני ממש ממש לא כזאת!! לא אוהבת לשתף בדברים האלה, אבל כן מנדבת התרשמויות כלליות וכד'), אבל ברגע שמנסים להיכנס לנעליים של ההורים - מבינים שלנפנף אותם - ממש לא בא בחשבון!!!! אפילו שזה החיים שלי... (ואנחנו החיים שלהם להזכירכם ).

חבל שנצטער כשנהיה הורים על כך (כי רק אז באמת נבין אותם). כדאי שנרגיל את עצמנו להתחשב באחרים כבר מעכשיו...

מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי...

ב"הצלחה לכולנו!!!

מגיע להם את הפרגון הזה שתספר להם. לגבי פרטים זה כבר עניין אחר..

מתחילים לפתח צפיות ומתאכזבים..

וגם מתחילים אח"כ חפירות של שעות כשאפילו עוד לא מכירים..

מאיפה היא? מה ההורים שלה עושים? מה היא עושה? ובלה בלה בלה וזה מעצבן

לא אפשרי פשוט להגיד שמפאת האכזבות שלהם וכו' אתה מעדיף לספר כשיהיה רלוונטי?

פה.. לומר שאני הולך לחבר או משהו כזה

יש את האלו היותר לחוצים ויש את האלו שיותר ברוגע...

הורים סה"כ דואגים לנ"ו...

רוצים לוודא שהכל בסדר ושהכל בשליטה...

ואם לא חס וחלילה אז הם רוצים להיות שם איתנו ולעזור כמה שאפשר...

אז קצת סבלנות כלפיהם...

אפשר לסבן אותם מדי פעם,

לשתף קצת ולבקש יפה שזהו...

אפשר לומר שמתי שאתם תצטרכו לדעת אתם תדעו ובבקשה תסמכו עלי...

לא חסר מה לומר.

ברגע שבאים להורים בצורה בוגרת ועם הרבה סבלנות הם מבינים,

ואם ח"ו לא אז מותר קצת יותר להסביר להם מה זה עושה לנו שמנדנדים לנו וחופרים לנו בנשמה...

הורים רוצים להרגיש חלק!

הילדים בשבילם זה הכל! הם יקריבו את החיים שלהם בשבילנו...(שלא נדע...)

חשבתם על זה פעם???

אז קצת יותר רגישות לאנשים שביזכותם אנחנו פה...

וקצת יותר שיתוף לא יקרה לנו כלום!

סורי אם חפרתי אבל זו דעתי...

גם לנו הרווקים מותר שיהיה קצת פרטיות ולא כל דבר שעושים צריך לידע את המשפחה.. מעבר לסיבות שפרטתי לעיל..

לדבר עם ההורים בגובה העניים ולומר להם שכשהם יצטרכו לדעת משהו הם יידעו בזמן המתאים ושיסמכו עלינו... ככה אני עושה!

אני אומרת לאבא:" מה אתה לא סומך עלי? אני יודעת מה אני עושה ומתי שאני ירגיש צורך לשתף אותך או להתייעץ איתך אני יעשה את זה..." וזה עובד...

צריך לדבר עם ההורים בשפתם...

לגעת בנקודות של הדאגה והחופש לילדים שהם כל כך מאמינים בהם ולנצל אותם לזכותנו...

שכל אחד ירגיש את ההורים שלו וידבר איתם בחכמה...

הדבר שהכי מתסכל הורים זה ההרגשה שהילד שלהם מסתיר מהם דברים...

ולא משהו שאתה תהיה בן 30 או יותר את העדיין הילד שלהם...

אמנם מה שאני אגיד מאוד מאוד תלוי במי ההורים ובקשר איתם.

ברור לי לגמרי שלא לכל הורים זה נכון וזה משתנה מאדם לאדם

אבל

אני ממש לא מאמינה בסיסמה שכולם פה כתבו 'זה החיים שלי'

אתה חי פה בעולם בזכות ההורים שלך

תרצה או לא תרצה

לא משנה כמה הם פגעו ולא עמדו בציפיות שלך

הם אלו שלא ישנו בלילות החליפו אלפי חיתולים שילמו עליך עשרות ומאות אלפי שקלים

ובטוחה שגם תמכו והקשיבו וחיבקו ועודדו

ובעיקר

אהבו אותך

בלי תנאי ובלי סיבה

נכון הם לא מושלמים

נכון אתה כבר גדול

ואתה נורא רוצה להוכיח (בעיקר לעצמך) שאתה גדול עצמאי ובוגר ויודע לנהל לבד את החיים שלך

למה כשחבר/ה שואל ומתעניין לגבי מי שאת/ה נפגש איתו זה בסדר ואפילו כיףלשתף?וכשאימא שואלת זה ממש חופר ומציק..?

ולפעמים זה אותן שאלות ממש

וזה לא שאני לא מבינה למה זה יכל להציק

ולמה רוצים חופש ועצמאות

אני מבינה

ואני גם באותו סרט

האמירה שלי היא כנגד הגישה הבסיסית

קצת חסרה לי הכרת הטוב

אולי ההורים שלכם שכבר עברו כמה וכמה דברים בחיים יוכלו לפעמים לעזור ולייעץ או סתם להקשיב לכאב שלכם..?

אני יודעת שישר תקפצו ותגידו

שהעצות שלהן רק מעצבנות ושיש להם מניעים אינטרסנטיים וכו וכו'..

לפעמים זה נכון

ולפעמים בגלל שאנו דחינו ולא שיתפנו באמת

הדיבור שלהם סובב סביב החיצוני

אני בהתחלה די הסתרתי.

ידעו שאני נפגשת אבל לא הרבה מעבר

וכל שאלה או אפילו תחושה של 'שאלה מתקרבת' ישר הפכה את כל החושים דרוכים להתנגדות והתחפרות פנימה

ואז נמאס לי מתרוצים ומהמלחמה הפנימית הזאת

וניסיתי להיות פשוטה

פשוטה פשוטה

ולספר להם

כן גם מעבר למה ההורים עושים ובן כמה

לספר את התחושות וההתלבטויות

פשוט לספר את האמת

כמובן שלא הכל. ובגבולות שמותאמים למה נכון לי ובריא לקשר

ואחרי כמה שנים גיליתי שזכיתי במתנה הכי הכי מתוקה בעולם

ההורים שלי הפכו להיות החברים הכי הכי טובים שלי שעברו איתי את התקופה הלא פשוטה הזאת בכזה אומץ ותמיכה (ולפני לא חשבתי ככה כי אמא שלי היא בהחלט טיפוס מתערבב מדי ולא קל לה לשים גבול...)

אבל בגלל שאני הייתי אמיתית גם הם למדו להיות רגישים ולכבד אותי וגם את המרחב שלי

ויכולה לומר לכם שהעצות והייעוץ שלהם הציל אותי וחסך לי המון כאב ראש

אז נכון

אני יודעת לגמרי שלא תמיד זה יכל להיות כך

ושוב אני אומרת שברור לי שקשר עם הורים זה דבר משתנה ומורכב

וזה שאצלי זה כך זה לא אומר כלום למישהו אחר

אבל עדיין

חשוב לי להציג גם את הצד הזה

יצא שכרו בהפסדו'-הרווח שהרווחתי מול ההפסד של ויתור החשאיות שווה בהחלט גם כמה שאלות חופרות..

סתם נקודה למחשבה

בבקשה אל תעלו עלי...מי שזה לא מתאים לו יודע לבד שלו נכון לנהוג אחרת.

רק רציתי קצת לאזן את הדעות שנכתבו...

אז צריך לומר להם הכל, אני חושב שאין קשר בין זה שצריך לכבד אותם ואני מכבד אותם מאד לבין לדאוג לפרטיות ולשאלות החודרות בונקרים האלה שגורמים לפעמים לתסכול עד מבוכה..

כמו שילד יש לו גבולות גם הורה צריך לדעת את הגבולות של עצמו, מתי הוא מייעץ ומתי הוא מ-ת-ע-ר-ב..

אני חושב שאנחנו אנשים בוגרים בשביל לחליט דברים ואם אני ירצה בעצה של משהו אז אני אפנה אליו

אבל כשמשגעים אותך בשאלות כל הזמן זה מכניס למצב של מגננה וזה יוצר מעין מצב שלא רק בדייטים אתה לא מספר אלא בכל דבר כמעט.

לפעמים גם רואים שהשאלות הם לא רק במטרה לעזור אלא כי זה מסקרן.. פשש לכבוד מה הבגדים החגיגיים האלה?

מה יש לך לחפש בת"א או בירושלים?

מתי אתה חוזר? למה כ"כ מאוחר?

כאילו מה אני ילד בן 16? עברתי את גיל ה-20.. תנו לי את העצמאות שלי ודי..

לי נראה שטבע בני אדם להיפתח יותר עם חברים קרובים יותר מאשר אבא ואמא..

אני עם החברים שלי יכול לדבר על כל נושא שבעולם מבלי להרגיש מבוכה מה שלא קורה עם אבא ואמא,

ככה שההשוואה פה לא מדוייקת..

מדבריך אני מבינה שאתה כותב את הדברים מתוך מציאות שאתה לא רוצה בה,

ממציאות שמתסכלת אותך.

אני גם מבינה שאתה רוצה שינוי...רוצה מציאות אחרת.

בשביל לשנות מציאות קודם כל אני ממליצה לך לשנות את עצמיך...

כי בן אדם שרוצה רק לשנות אחרים יש בו בעיה,

וזה גורם לאנשים סביבו לדחות אותו.

תראה רצינות, תראה להוריך שאכפת לך מהם הכי בעולם!

אל תחיה במציאות של לרצות(=לרצות אחרים), תחיה במציאות של לרצות(=מלשון רצון)!

זה הכי בסדר שאתה נפתח יותר עם חברים שלך,

ואתה לא צריך להגיד להורים שלך הכל,

אל תשכח שההורים שלנו עברו גם את הגיל הזה,

הם אומנם מדור אחר אבל גיל זה גיל...

ההורים הם גם בני אדם ומותר להם להיות סקרניים,

תסביר להם שתפקידם זה להיות סקרניים ולהתעניין,

ותפקידך זה לומר להם רק מה שאתה חושב לנכון לשתף...

תאמין לי שאתה לא רוצה הורים שלא מתעניינים בילדים שלהם,

זה כל כך כואב וכל כך קיים.

תראה איך אתה יכול לאזן בך ובהורים שלך את המצב.

ישר כוח על הדברים!

כפשוטו- התחברתי מאוד!

ממש ממש קשה לי עם מה שעלה מדבריך (סליחה על איך שזה נשמע...)

יש הורים שמעצם אופיים הם לוחצים ומתערבים, וזה יכול להשפיע ממש לרעה על הילד,

(למשל, מישהו חוסר עצמאות, חוסר פיתוח אישיות עצמאית ולעשות הכל לפי מה שההורים אומרים, חסר-אישיות, פחדנות וכו'). 

אני ממש מסכימה שצריך לדבר עם ההורים ולבקש מה מתאים לי ומה לא. אבל לגבי הגבולות, זה ממש אישי, ולא כל אדם שישתף, זה באמת יעשה טוב לקשר!!

וודאי שכיבוד הורים זו מצווה ממש חשובה,

אבל כיבוד הורים אין משמעו לפגוע בעצמך כדי לשמח את הוריך,

ויש המון המון המון צעירים שצורת התגובה/התקשורת של ההורים פוגעת בהם ועושה להם ממש לא טוב.

מה לעשות ויש הורים- ושוב, המון הורים- שהעצות שלהם לא חכמות, או שהם בכלל לא יודעים איך נכון וטוב לתת עצות,

(אני ממש לא מדברת על משפחות קיצוניות אלא על משפחות רגילות לגמרי...!)

ואם צורת התגובה של ההורים משפיעה לרעה על הילד, אז לשתף אותם יותר לא יעזור.

הוא צריך מצד אחד לראות איך הוא מכבד את הוריו ושומר על יחסים נעימים ועושה נחת, 

א ב ל בו בזמן הצרכים שלו לא נפגעים!!

וזה בהחלט החיים שלו,

ובמאמר מוסגר- להורים (אני חוששת שכמעט לכולם) יש חוסר יכולת לשחרר ולהרפות מהילד ואח"כ הם מתפלאים שהוא לא רוצה לשתף.

משתפים חברים כי הם לא לוחצים ומתערבים....!

שנזכה לכבד את הורינו ולעשות להם נחת ולהיות בעצמנו הורים בצורה בריאה

נ"ב

אם יש פה הורים שקוראים, שמעתי את הרב יהושע שפירא אומר (אומנם הוא אמר זאת לקהל של אמהות-סבתות ולא לרווקים): "אני בכלל לא חושב שהורים צריכים להתערב... אולי אם ההורה ממש לא יתערב אז הילד ירצה יעוץ".

הורים יקרים, תדעו להרפות! כי הילדים שלכם מתרחקים ממכם מרוב שהחיבוק מוחץ (וכשאתם עושים משהו מתוך אהבתכם הענקית שבכלל לא מוטלת בספק, תנסו רגע לחשוב מנקודת המבט של ילדכם אם זה טוב לו)...

להגיד להם, בלי קשר לפגישה ספציפית:

לא נוח לי לספר אם אני הולך לפגישה וגם לא אחריה, כי זה מכניס אותי לסוג של מתח, ששיודעים ומצפים ואולי גם מתאכזבים אם לא הולך. אני צריך לתת לדברים כאלה להתפתח קצת לבד בשקט, כדי שאוכל לראות אם יש משהו.

לכן, אעפ"י שברור לי שהכל מאהבה והרגשת שותפות - אני מבקש לא לשאול אותי.  אם יתפתח משהו רציני - אל תדאגו, אני אספר לכם בעוד מועד.

יתכן שכיוון שההורים יבינו שההתענינות מפריעה לעצם הענין - שהם כמובן מאד מעוניינים בו - הם ירפו.

כמובן שערכית, כיבוד הורים אינו מחייב להודיע לפני/אחרי כל פגישה.  העיקר להבהיר את הדברים בצורה שיש בה אהבה וכבוד.

(כלומר, בעזרת ה')....

ההורים שלי תמיד מאיימים שאם אני שולח להם הזמנה- אני גם אצטרך לשלם על החתונה...

אומר להורים שלהם שאני לא רוצה להגיד ושאני לא צריך להגיד לאיזה מקומות אני הולך וזהו זה מצב נתוון !

כדאי לשתף אותם.

עצות שלהם יכולות להועיל!

לי ולאמא שלי יש קשר מטורף אז כן אני מספרת לה כמעט הכל וכשאני יוצאת אני מספרת לה לפני ואח"כ גם איך היה, אבל עם אבא שלי זה ברור שאם אני אגיד לו שאני יוצאת עם מישהו הוא כבר ירוץ לסגור אולם אז אממ לא כדאי לספר ולכן אמא מחפה עלי ;) קיצור אם יש לך קשר פתוח עם אחד ההורים כדאי לשתף באמת ואם לא אז את אחד האחים ואם לא ואתה לא רוצה לספר מה אתה עושה ונפגש ועם מי תגיד שאתה יוצא עם חבר לאנשהו.. בשביל השלום מותר לשקר ובטח בשביל השלום בית העתידי ;)

רק לרמות אלו...

אולי אני בדעת המיעוט פה, אולי זה קשור לזה שאני בת ואולי זה קשור לגילי המופלג או סתם לאישיות שלי. אבל הוריי בגדול כן יודעים שאני יוצאת, אני מספרת להם מיוזמתי (מה שמתאים לי) וממש לא איכפת לי ואפילו גם כיף לקבל את ברכתם. אני לא רואה בזה פסול או רע. ההפך דווקא השיתוף הזה הוא מעצים ובונה את המחשבות שלי, אני לוקחת מהשיחות שלנו מה שמתאים לי אבל זה ברמה מאוד נעימה ופתוחה. אולי זה גם קשור להורים הספציפיים שלי ולתהליך שאני עברתי איתם בכלל...אבל בכל אופן, ככה זה אצלי

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.