מנהג חב"ד להכריז במוצאי שמחת תורה ו/או שבת בראשית (השבת הסמוכה לשמחת תורה ולה השפעה על כל השנה כידוע) את הפסוק "ויעקב הלך לדרכו" (בראשית לב, ב).
מה הפירוש של הכרזה זו בזמן זה?
להבין זאת צריך להקדים הסבר קצר: תכלית ירידת נשמתו של יהודי לעולם הזה, היא דווקא לעבוד את הקב"ה כאן בעולם הגשמי, עולם מלשון העלם שלא רואים בו אלוקות במוחש. דווקא בגשמיות של העולם צריך לגלות את הנסתר ולהראות איך גם כאן בגשמיות העולם "אין עוד מלבדו". למשל: קלף לתפילין או צמר לטלית חייבים להיות מבהמה גשמית, וברכה עושים דווקא על דבר גשמי שאוכלים או שותים.
בדומה, הכוונה בבריאה מתגלה על ידי התנהגות נאותה או עשיית טובה אפילו לאדם שלא מכירים, כידוע פתגם הבעל שם טוב שנשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה ויותר כדי לעשות פעם אחת ויחידה טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות. (הכוונה בפתגם זה היא כמובן שאפילו בשביל טובה אחת היה כדאי שתרד הנשמה ממקור חוצבה אך בהחלט ניתן ורצוי לעשות יותר).
כאן נשאלת שאלה: מאין יהיה לו ליהודי כוח לעבוד את עבודתו לשמה הוא נברא, איך מגלים את האור בעולם חשוך ומגושם כל כך? איך עם כל הקשיים הסובבים אותו מבית ומחוץ בפרנסה ובבריאות, עמידה בניסיונות ולחצים וכו', יזכור מה תכלית בריאתו או במילים אחרות מה הוא באמת מחפש כאן.
שאלה זו עלתה גם בקשר ליהודי הפשוט בשטעטעלע - עיירה - כשחיי היום יום היו פשוטים הרבה יותר מאשר בזמננו והפרנסה הייתה מצויה מהעז ומעט תפוחי האדמה ששתלו ליד הבית, ועוד היה לו פעם ביום זמן להרים את העיניים לשמים, (מה שהעז שלו לא יכלה לעשות).
שאלה זו מתעצמת בזמננו, בעולם הרבה יותר מורכב ומסורבל עם בעיות אין ספור, עולם בו כולם ממהרים ואין זמן להרים את הראש והעיניים לשמים ובחלק מהמקומות גם אם ירימו, יראו רק גורדי שחקים.
התשובה לשאלה זו נמצאת ב"פעקאלע" של "יענקלה" שהולך לדרכו.
בליל שמח"ת תשכ"ב לפנות בוקר, לימד הרבי את הניגון אנעים זמירות עם המנגינה המיוחדת של חסידי חב"ד למילים אלו, וסיפר:
"הסדר הוא שלמחרת יום כיפור, הנקרא "בשם השם", מתפללים בהשכמה. בעיירה אחת כשבאו למחרת יום כיפור להתפלל, מצאו חסיד רוקד סביב העמוד ושר את הניגון של שיר הכבוד. הוא היה כל כך שקוע בניגון, שבמשך כל הלילה שר ורקד עד ששכח לגמרי על צומו. יהודים ביום הכיפורים דומים הרי למלאכים, וכשיוצאים מיום כיפור ונכנסים לעובדין דחול, היה אותו חסיד מלא געגועים מ"אליך נפשי תערוג", המתבטא ב"לדעת כל רז סודך'.
כן גם כשיוצאים משמחת תורה, (יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך), ונכנסים לענייני "ויעקב הלן לדרכו", הנה אף שזה רצון העליון, אבל, שקועים בגעגועים, המתבטאים ב"לדעת כל רז סודך", ידיעת פנימיות התורה".
זה הפירוש החסידי לפסוק "ויעקב הלך לדרכו", יעקב - כל יהודי, אחרי אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשי"ת (עשרת ימי תשובה), יום כיפור, סוכות ושמחת תורה. שכל יהודי היה סמוך לאביו שבשמים בימים טובים ובמועדים, כעת הוא צריך "לרדת" לענייני העולם הזה לחרוש בעת חרישה ולזרוע בעת זריעה וכדומה, עלול הוא לחשוש מירידה, מריחוק מהרגשה של רצון "להישאר בתשרי".
לכן אומרים ומכריזים "ויעקב הלך לדרכו": שמע "יענקלה" (כל יהודי ויהודיה), אתה לא עוזב את תשרי ותשרי לא עוזב אותך כי אצלך בתרמיל - בפעקאלע שמו "תמצית" של קבלת מלכות שמים מראש השנה, תשובה מיום כיפור ושמחה מסוכות ושמחת תורה. וכל השנה תוכל לשאוב כוחות ו"לחיות" עם התמצית הזאת. בנוסף עליך לזכור שזה תכלית בריאת האדם להיות לו יתברך "דירה" בעולם התחתון שזה נעשה דווקא על ידי עבודתו של יהודי בעולם הזה הגשמי.
חודש תשרי נותן לנו כוח לכל השנה לזכור את התכלית אך הוא לבדו לא מספיק וכאשר יהודי הולך לבטח דרכו אחרי תשרי (ועם תשרי כאמור) אז מתקיימת בו הברכה שנאמרה ליעקב "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך".
http://chabad.info/index.php?url=article_he&id=64578
