הייתי מאוכזבת מאוד (: 

קראתי די מזמן...

עם מי היא התחתנה?

מג התחתנה עם איזה עני אחד... המורה, לא?

ובת' עם מה שמו, השכן העשיר,

וג'ו? עם מי?

איימי התחתנה עם לורי, השכן. בת' נפטרה.

ג'ו התחתנה עם הגרמני שלא זכור לי שמו כרגע, זה שמבוגר ממנה בעשרים שנה, והוא גם כן מורה.

מג התחתנה עם המורה של לורי. 

אכן, איימי התחתנה עם לורי (באמת מבאס גם אותי שהוא לא התחתן בסוף עם ג'ו. אבל זה השאיר אותי עם הרבה מחשבות הסיבה שהיא אמרה לג'ו למה...והמבין יבין.)

מג התחתנה עם ג'ון ברוק

בת', לצערי, נפטרה. (למען האמת, די התחברתי אליה. אליה ואל ג'ו, ואני עדיין מתלבט מי מהן הדמות האהובה עלי)

ג'ו התחתנה לבסוף עם פריץ באר (זה הרגיז אותי. הבדל של 20 שנה עושה אותי מסופק איך באמת אהבה כזאת התפתחה כל כך...כאמור, לורי הרבה יותר התאים לה, ואני חושב - וזה בהמשך להערה הקודמת שלי - שלמרות הסיבות ולמרות הכל, הם כן היו יכולים לחיות באושר ביחד, ולהיות מאוהבים מאוד. בקטע הזה, לדעתי, ג'ו השתמשה רק ברגש ופחות בשכל... אבל זאת ההחלטה שלה וצריך לכבד אותה...וליתר דיוק, של הסופרת).

וסתם ככה - אתם יודעים שיש גם ספר המשך בשם "גברים קטנים"? אני קורא אותו עכשיו. גם נחמד. באמת.

דווקא התחברתי יותר לאיימי, היא וג'ו היו בעלות חולשות אנושיות יותר מבת' ומג, שתי האחרונות סתם הרגיזו אותי. 

הרגיז אותי גם כן כל הפרש הגילאים בין ג'ו לבאר, <ידעתי שהיה משהו עם דב -.-'> אבל בכללי, אני מאוד לא אוהבת ספרים שזה ככה, והספרות הקלאסית מלאה בכאלה, כשחושבים על זה, נראה לי אן שירלי היא בין היחידות שהתחתנה עם אדם בגיל שלה. 

אבא ארך רגליים? הפרש של 14 שנה (!!) 

ג'ין אייר? 20 שנה! (אם לא יותר, ובנוסף לעובדה שזה אחד הספרים היותר דיכאוניים שאפשר להיתקל בהם, כן?.) 

אבל איימי ולורי כן יותר מתאימים, מבחינתי לפחות, ג'ו ולורי מתנהגים כמו ילדים קטנים ביחד ולא כמו אנשים מבוגרים שאמורים להתחתן.

ג'ו ובאר, שהתחתנו ונולדו להם כבר ילדים, מקימים פנימיה לילדים באחוזה של דודה מארץ' שנפטרה. הספר מספר על הפנימיה ועל הילדים בה. רק התחלתי אז אני לא יודע יותר מזה...

במיוחד שברוק מת אאל"ט

אולי יש בניהם פער אבל הם כאלה חמודים יחד, לא מפסיקים לריב

החדשה-

מישהי בשם רינת פרמו מתייחסת ממש לעניין הזה של הבחירה של ג'ו... ודווקא די מעניין מה שהיא כתבה..
היא כותבת שבעצם באותה תקופה שהספר נכתב, כתיבה בתור מקצוע לא היה עיסוק מכובד לאישה, וזה היה בגדר שעשועי ילדות, לא מעבר לזה.

אז בעצם בגלל שהיא לא יכלה להמשיך לתת לגיבורת הסיפור לעשות משהו 'לא ראוי', (במיוחד שזה ספר חינוכי לנערות...), היא הייתה צריכה לתת לג'ו דמות שתגרום לה להפסיק עם השטויות האלה, וזה הפרופסור. כי לורי לא היה מפסיק אותה מלכתוב, גם כי הוא העריץ אותה, וגם כי הוא עודד אותה במהלך הספר לכתוב.

היא אומרת גם שרק הנערות, בעצם, מצטערות על הבחירה הזאת. היא טוענת שהנשים מבינות את הבחירה- היא בחרה בבעל שמבוגר ממנה, והוא פרופסור, שלא כמו לורי, שמכונה שם "נער שעשועים". ולטענתה, כל אישה תעדיף גבר, מבוגר יותר(לא זקן, כן?), עם 'ראש על הכתפיים'.

לא יודעת, לא סיפק אותי, אבל לפחות קצת מסביר ^^

אחרי הכל, שניהם ילדותיים מדיי ביחד, יש לי בעיה שהיא בחרה באדם שמבוגר ממנה ב-20 שנה.

ג'ון ברוק הוא דוגמה לאדם אחראי ורציני שהפרשי הגיל בינו לבין מג לא בשמיים, היא סופרת, היא הייתה יכולה להמציא מישהו בן 28-30 אפילו. 

לגבי עניין הגילאים:

שמבחינה עובדתית-סטטיסטית, תוחלת החיים של האשה גבוהה משל הגבר,

(הזוי, אה? אחרי מאמצים פיזיים מטורפים שהיא עוברת- הריונות לידות וכו'... אין עלינו!!!)

ואם לוקחים עוד את פער הגילאים שיש בד"כ בין בני זוג, לא פלא שיש הרבה יותר אלמנות מאשר אלמנים (קשישים)

ולכן אני בעד שיוויון בין הגיליאם, אם לא שהאשה תהיה כבר יותר מבוגרת...

במקרה של אן היו לה רגשות כלפי גילברט מרגע שהכירה אותו, ולא משנה שאלו היו רגשות שנאה כי הם נבעו מאותו מקום שממנו נובעת האהבה.

לג'ו לא היו רגשות רומנטיים כלפי לורי, הוא ראתה בו אח חביב ולא מעבר לזה.

אהבתי דווקא את מה שהתפתח בינה לבין הפרופסור, נוצר שם משהו יפה. ויכול להיות שהפרש הגילאים בתקופה הזאת לא היה נחשב כלא מהוגן כמו שהוא נתפס היום. וגם אם כן - לא זה המקרה.

אם היתה לי אכזבה היא היתה דווקא מכיוונו של לורי, 

במיוחד היה לי קשה עם זה שהוא התחתן אח"כ עם איימי, גם בגלל שהיא טיפוס אחר לגמרי, וגם בגלל שהיא אחותה והוא עתיד להמשיך להתקל בגו' כל הזמן. וגם סתם ככה - יש משהו מתסכל קצת במחשבה שאנשים מתגברים על אהבה נכזבת... סתם, ב"ה שזה ככה. אולי מה שמתסכל זה שיש מושג כזה אהבות קודמות, אבל כנראה שכאבי הלב האלו הם אלו שנותנים הרבה טעם, לפחות ברומנים לקריאה אם לא בחיים עצמם.

התאהבות, יותר נכון לומר. הוא היה יצור פוחז וקל דעת כשהצהיר בפניה על רגשותיו, לאחר מכן הוא התבגר יותר, וכבר היה בשל לקשר אמיתי, שבא בדמותה של איימי. איימי והוא מבחינתי דווקא כן משלימים אחד את השני, אם כי זה באמת מפריע שהיא וג'ו אחיות... 

וכן, בעבר להתחתן עם מישהו בהפרש גילאים גדול כ"כ לא היה משהו נדיר.

אליסה בארץ הפלאות'  ובהם הוא כותב (יפה כדרכו)את סיפור כתיבתם של סיפורים מפורסמים.

בין השאר הוא מביא באחד הספרים (יש שלושה כרכים, הראשון שהזכרתי לעיל, מ'שלגיה ועד אמיל.' ועוד אחד שאת שמן שכחתי) את סיפור כתיבתו של נשים קטנות.

הסיפור נכתב על בסיס חייהן האמיתיים של הכותבת ואחיותה. גם השמות דומים לשמותיהן (ג'ו היא לואיזה מיי אלקוט, שכונתה כך.. בשל חיבתה לנערים) והתאורים לקוחים מהווי חייהן שובה הלב לטעמי.

לואיזה מיי אלקוט נותרה רווקה עד יום מותה  (היא מתה בגיל 41 כמדומני...)

כך שכל התאור של נישואיה של ג'ו עם פריץ הינו דימיוני.

מה שכן אוריאל אופק מצטט את דבריה של הסופרת המפורסמת בקשר ל'איחוד' הכ"כ רצוי לקוראיה, בין ג'ו ללורי: 'אני לא אשיא את ג'ו ללורי רק כדי לגרום לקוראים נחת...'

אהבתי את המשפט הזה שהוא 'ג'ואי'  (כלומר תואם את ג'ו שבספר) כ"כ... שבהחלט הבנתי איך יתכן שהסופרת לא השיאה את שני הגיבורים החביבים עלי..

לד"ר באר יש חן משל עצמו... ועם זאת הוא מעט מאכזב...(כבד כזה, אבל עם זאת טוב לב... נו שוין... שידוך טוב דוקא...)

גברים קטנים מתמקד יותר בחייהם ובסיפורם של נערי הפנימיה שהקימה ג'ו יחד עם ד"ר באר, כך שמבחינת נשמתי שוחרת הרומנטיקה, היה מדובר בהחלט בירידה ברמה...

אבל עדיין זה ספר חמוד.

אני לא יודעת בדיוק למה, אבל הקשר הזה בינהם, והנישואים בפרט- הגעילו אותי.

בכלל, לא אהבתי את איימי, מן סטיילינטית דביקה כזאת.

הרדיפה אחר המותרות הרתיעה ואתי, והיתה לי תחושה שלורי נכנס כאן למערבולת שלא תסתיים- היא תרצה עוד ועוד ועוד, וכמובן לא תשבע, כי חומר לא משביע את הרוח.

וגם ההתאהבות שלו בה ג"כ הרגישה לי לא טוב משום מה...

(הדבר היחיד שאהבתי בה הוא השם שלה- ג'וספין) היא דמות קצת מוחצנת מידי ונשמעת קצת לא ריאלית לתקופה, גם קצת מעצבנת ההרגשה שהיא די עוקפת את אחותה הגדולה.

לא יודעת, אני פשוט לא אוהבת את ג'ו.

אני ממש אוהבת את מג, די התחברתי אליה...

להתחתן עם לורי... 

דווקא את החיזורים הראשונים שלו - אם אני לא טועה, כן? - היא די דחתה, היא נגעלה ממנו בהתחלה, מהאדם שהוא נהיה. אם היא הייתה רודפת אחר מותרות, ממזמן הייתה קופצת על ההזדמנות להתחתן איתו, עם אותה התנהגות שהגעילה אותה, וזה לא מה שקרה. הסיפור שלהם דווקא מתוק להפליא (: 

מה שכן, איימי היא אכן המפונקת ביותר מבין הבנות, וזו שאוהבת מאוד דברים יפים, חשובה לה אסטטיקה בתור אומנית וציירת, ואפשר להבין את זה. 

רק אחרי שהם טיילו חמש שנים באירופה

( אם אני לא טועה קראתי את זה לפני שש שנים)

מודה ומתוודה, אבל משהו בקשר שלהם הגעיל אותי בכ"ז...

ת'אמת שאני לא זוכרת לפרטי פרטים את הענין, אז אין לי כרגע לע מה לשים את האצבע.

דג זהב - 

אולי - רק אולי, כן? - זה מפני שהסופרת עושה קפיצה מאוד מהירה במעבר בין השנים (אם אני לא טועה), דבר שיוצר רושם שהקשר ביניהם נוצר כשאיימי עדיין בערך בת 15 ולורי הוא פרחח בן 17 שרק שבר את ליבו כשקיבל סירוב מוחץ מג'ו.

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.