אז זהו זה, בסוף האושר הגדול הגיע!!!! אני אחרי הכול, ברוך ה'!
כל כך רציתי תמיד להיות כבר מאלה שכותבות בפורומנו היקר את סיפור הלידה שלהן...
ועכשיו אני יושבת לי מול המחשב, ועל היידים רננה המקסימה שלנו ישנה לה בשלווה ובנחת!
והיא כבר בת שבוע ויום- תינוקת כזו רגועה ומתוקה!
מי היה מאמין- אני כבר אמא במשרה מלאה!!!!
אני כבר מתה לשתף בחוויות הלידה המיוחדת והמדהימה שלי!
נראה כמה אני אספיק עד שהיא תתעורר שוב... מקווה שזה לא יהיה ארוך מדי...
הכול התחיל לפני שבוע, יום ראשון בבוקר, ג' דחוה"מ סוכות.
שבוע 39 להריון, יומיים לפני התאריך המשוער.
אנחנו נמצאים אצל ההורים של בעלי, קרוב לירושלים, משבת חול המועד.
אני קמה לי ב-8:30 בבוקר ופתאום מרגישה כאבים בגב ובבטן התחתונה.
(אז עוד לא ידעתי שלדבר הזה קוראים "צירים"- פשוט כי בחיים לא היו לי כאבים כאלו עד אז...)
אני מנסה להתעלם. חוזרת למיטה ומנסה לישון.
הכאבים רק מתחזקים, ואני כבר מבינה שעכשיו זה בטוח צירים...
מחליטה להתקשר לבעלי, שהיה בדיוק בתפילה.
שולחת לו הודעה שיחזור הביתה, ואחרי רגע שהוא לא עונה, מתקשרת אליו...
מסתבר שהוא בדיוק נכנס הביתה חזרה.
נכנס אלי במהירות לחדר ושואל- "מה קורה"?, ואני לתומי עונה לו- "כואב לי חזק בבטן..." תוך כדי התפתלויות...
טוב, מנסים לעקוב ולראות מה יקרה בהמשך ואיך זה יתפתח.
הכאבים מתחזקים ואנחנו מודדים זמן ותדירות של התקפי הצירים.
לתדהמתנו אנחנו מגלים שהצירים חוזרים כל 4-5 דקות בעקביות ורק מתחזקים מציר לציר.
אבל הרגע הם התחילו!!!! איזה פחד!!
בעלי מבין שהעניין רציני ומתחיל לארגן את הדברים שלנו ולסגור סופית את תיק הלידה.
הוא מנסה לשדל אותי להתלבש בהפוגה הקצרה שבין ציר לציר. אני מסרבת וממשיכה להתפתל מכאבים.
צריך להתכונן לנסוע לבי"ח- הוא אומר לי, ואני נלחצת...
מה לבית חולים??? מי תיכנן בכלל ללדת היום? ובכלל- אני לא מוכנה לזה עדיין!!!
אין ברירה, הכאבים מטורפים ואני קולטת שהלידה כנראה תהיה היום, בע"ה...
אמא של בעלי נכנסת לבדוק מה קורה איתי.
(זה המקום לציין שאנחנו חברות בלב ונפש! היא ליוותה אותי בלידה יחד עם אמא שלי ובעלי, וגם היא מבינה מאוד בנושאים האלו של לידות, אישפוזים וכו'... ממש "חצי דולה" מקצועית כמעט...)
היא מוצאת אותי מתפתלת מכאבים ומתחילה לבכות. היא עושה לי עיסויים בגב התחתון.
שואלת אותי איזה כאבים אני מרגישה ומבקשת שאתאר לה את גלי הצירים.
היא טוענת שאם אני בוכה סימן שכבר חייבים לנסוע במהירות...
אני מסכימה ומתלבשת במהירות בין ציר לציר. הכול כבר מוכן, כולם מחכים לאישור שלי לנסוע.
אני מוכנה לצאת לדרך. מעיפים את כל האחיינים והילדים מהבית, שלא יראו אותי יוצאת מהחדר...
אנחנו יוצאים לדרך: אבא של בעלי- הנהג, אמא שלו- הדולה שלי וזאת שעושה עיסויים, וכמובן- בעלי היקר.
יושבים באוטו ואני מתפתלת מכאבים, בוכה מהתרגשות וממלמלת תפילות תוך כדי נסיעה.
בעלי מתחיל לבכות ואומר תפילת הדרך בהתרגשות.
חם לי ואני מבקשת מזגן, וגם מוזיקה להרגיע את המתח.
אמא של בעלי מסתכלת עלי במראה, מנחמת ומעודדת. אבא שלו נוסע במהירות ומשתדל להתרכז בדרך.
אנחנו מגיעים לבית חולים. כולם מכריחים אותי לשבת בכסא גלגלים מהכניסה עד לחדרי לידה.
אני מנסה להתנגד. חשבתי לעצמי שבטח יש לי פתיחה של 2-3 ס"מ, ואם כבר עכשיו אני לא שורדת את הכאבים- אז מה אני אעשה בפתיחה 8-9??? העדפתי לנסות להתגבר וללכת לבד.
מזל שהכריחו אותי לשבת בסוף בכסא. לא הייתי שורדת את הדרך הזאת עד ללידה...
מגיעים לקבלה של החדרי לידה. מוציאים לי צמיד זיהוי ומבקשים שאחתום על טפסים.
אני גונחת מכאבים ולא מסוגלת לחתום. בעלי חותם בשמי.
אשה אחת יושבת שם ומנסה לעזור לי. היא מסמנת לי להירגע. מחייכת ואומרת לי- "תנשמי עמוק. זה יעבור".
אני אפילו לא מנסה לנשום... מודדים לי לחץ דם. התוצאות גבוהות מאוד. האחות מנסה להרגיע אותי. מודדת שוב ושוב.
הלחץ דם רק עולה ולא מתחיל לרדת... אני לא מצליחה להירגע ולהרפות. הצירים מתחזקים.
מחליטים לבדוק לי את מצב הפתיחה. האחות מלבישה לי חלוק. אני מנסה להירגע ולא לפחד מהבדיקה.
אני שומעת את האחות אומרת פתאום: "פתיחה של 9 ס"מ! כל הכבוד לך! לידה ראשונה!!!"
איזה הלם!!!!!!!!!.. לא האמנתי שזה קורה... אני מבינה שהלידה כבר ממש קרובה...
(כנראה שכבר לא יחזירו אותי הביתה או לסיבוב בבי"ח...)
האחות סוגרת את הוילון וצועקת בקבלה: "יש לי יולדת לידה ראשונה עם פתיחה של 9! תכינו חדר לידה!"
עוד לפני שאני קולטת מה קורה מעבירים אותי לרחבת חדרי הלידה. אני כבר בהיסטריה מרוב כאבים.
מבקשת, צועקת, מזכירה- שיביאו לי כבר אפידורל!!!!!!!!!!
המיילדת מחייכת אלי, מעודדת ומבטיחה שהם ינסו לעשות הכול כדי שאני אקבל אפידורל.
היא מתחילה בהכנות ופותחת לי וריד לאינפוזיה. אנחנו עדיין במיסדרון. בעלי והאמהות נעלמו לרגע מהאופק.
המיילדת אומרת שמכינים לי חדר שאפשר לקבל בו אפידורל. מוציאים יולדת אחרת מהחדר.
בנתיים אני צורחת מכאבים ומתביישת שכל המחלקה שומעת אותי. כבר לא יכולה לסבול יותר.
מתחילים צירי לחץ מטורפים. אני צועקת שהיא כבר יוצאת לי מהבטן ושיביאו לי אפידורל עכשיו!!!!!
באיזשהוא שלב המיילדת חוזרת ומכניסה אותי לחדר לידה. אני כבר מבינה שלא אזכה לקבל אפידורל...
זהו. אני בחדר לידה. פתאום מופיע גם בעלי וגם אמא שלי ואמא שלו. הן עומדות לידי והוא מתפלל.
השלב השני של הלידה בעיצומו. פתיחה מלאה, צירי לחץ ואני כבר משוגעת לגמרי מכאבים.
אני צורחת שאין לי כוח ללחוץ ושאני לא יודעת מה עושים.
כולם מסביב מרגיעים אותי ומלטפים אותי. המיילדת מדהימה ומעודדת.
היא מסבירה לי איך ללחוץ ואומרת לי להרפות מדי פעם ולקחת אוויר לנשימה.
בשארית כוחותיי אני מנסה ללחוץ. צורחת כמו שלא צרחתי בחיים. (אחרי הלידה נהייתי ממש צרודה!)
כולם מבטיחים לי שעוד כמה לחיצות והיא בחוץ.
המיילדת אומרת לי בהתלהבות: "אני רואה את הראש יוצא! איזה בלונדינית מהממת!"
זה נותן לי עוד כוח ואני לוחצת לחיצה אחת ארוכה ומטורפת.
פתאום משהו אדיר משתחרר ממני. הראש בחוץ ומיד אחריו כל הגוף.
אחחחח, איזו הקלה מטורפת!!!!! אני משחררת חיוך קטן ונושמת אוויר צלול.
מניחים את הנסיכה עלי. אני מרגישה אותה זזה בעדינות.
אין לי כוח אפילו לגעת בה. אני מותשת לגמרי וכולם מסביבי מאושרים!!!! מזל טוב!!!! והטלפונים מתחילים לרוץ לכולם...
בעלי מחזיק אותה עליו ואני רואה שהוא בוכה וקורן מאושר! אנחנו אבא ואמא- איזה הזוי!!!
השליה גם כבר בחוץ. עכשיו הגיע החלק של התפרים... קצת כואב אבל אין ברירה. מרדימים לי את המקום.
אני מחזיקה את אמא של בעלי ועוצמת עיניים. מנסה להתפלל, להתאושש ולעכל...
התפרים לא נגמרים. זה נראה לי כמו נצח. התופרת אמרה לי 2-3 תפרים, אבל בעצם היו בערך 7....
זהו.... הכול אחרינו. כנראה שיש עומס יולדות, כי מבקשים ממני לעבור למיטה אחרת ומוציאים אותי מחדר לידה לחדר התאוששות אחר. אני מתחילה לחייך ומעכלת שהכול נגמר. ברוך ה'!!!
שלב האשפוז הוא כבר סיפור אחר לגמרי. ב"ה הכול עבר בשלום, בקלות ועם המון שמחה ואושר!
והשתחררנו גם ביום שגלעד שליט השתחרר- שזה בכלל היה מרגש!!!
איזו מתנה מדהימה לחג הסוכות!!!
מאחלת לכולן לידה מהירה כמו שלי, (אבל עדיף עם אפידורל...)
וידיים מלאות בע"ה!
בשורות טובות לכל עמ"י ורק שמחות!
