זה פתח לבריחה מהתמודדות. או כמו שהרב שלי אומר "אתה עשוי משאריות? מחומר אחר? הגוף שלך הוא כמו של כולם". רק צריך לדעת איך לשלוט בו. אבל את צודקת, זה קשה לעשות. בגוף חומרי, הנשמה רוחנית, שניהם מושכים לכל צד... צריך לשים לב לפעולות שלנו ולבדוק אם הן נוטות יותר מדי לכיוון מסוים ומדכאות את השני.

כן, מכיר את ההרגשה. לאחרונה זה יותר חזק. אבל זה לא יעצור אותי מלעשות. כל עוד לא מדובר בכפיות טובה, זה נסבל. לפעמים זה טוב. כן, שלא מכירים במה שעשינו. ככה אני יודע שאני עושה בשביל לעשות, ולא בשביל פידבק. קשה להתמיד בזה. מודה, גם לי קשה מההתעלמות לפעמים. אבל בשביל זה אנחנו כאן, להשתדל. זה מחשל.

כשאני חושב על זה יותר לעומק, אנחנו הרבה פעמים עושים דברים שהם לא כל-כך גדולים, אבל "אדם קרוב אל עצמו" ובגלל שבאותו רגע הוא עסוק רק בזה - מבחינתו זה הדבר הכי גדול שיש. לעשות דברים טובים זה באמת הדבר הכי גדול, אבל הם לא תמיד בולטים. אז לפעמים זה לא פייר לבוא בטענות.

תדעי שלפחות אני מעריך אותך. 

אתה צודק בקטע של לא אוהב ת'אמירה מה לעשות אבל זה פשוט ככה אני כמו שלבנאדם אחר יש בעיה של תזונה אז אני פשוט בנאדם עצלן! לא ממש עצלנית אני בעיקרון דיי פעילה.. בסניף, בבית אבל אניי מדברת על . אוקיי דוגמא: 

אמרתי לאמא שלי שאני אשטוף ת'מטבח היום ואמרתי לה עכשיו אין לי כוח ואז היא מתחילה להתעצבן למה אני זה.. ולמה אני זה.. ושאני לא עושה שומדבר בבית!!  למה?? למה להגיד ככה? למה לא לזרוק מילה טובה ? כי אני כן עושה הרבה ואני דווקא עושה ת'דברים שחשובים באמת פשוט בשקט בלי שאפחד יודע שאני עושה את זה אז היא בטוחה  שאני לא עושה כלום ואני אומרת לה אני עושה מלא וכנראה שאת לא רואה כי אני עושה דברים בשקט.. ואז היא אומרת את עושה אבל לא מספיק וגם כשאת עושה אז עד שאת עושה.. וואלה עד שאני אבל כשאני עושה אז הפוך כן תעריכי תני מילה טובה.. י-ח-ס! וכל הקטע של העצלנות התחיל מזה שאני עושה דברים ורק מקטרים לי שאני לא עושה כלום אז אני פשוט לא עושה כי כשאני עושה לא מעריכים וזה פוגע!!

כאילו מה?? אנשים לא יודעים להעריך היום? קשה לאנשים להגיד מילה טובה למישו אחר? לשמח לו ת'לב?

זה מוכר. אני לא חושב שיש פה מישהו שלא עמד במצבים כאלה.

אבל זה קטע במשפחה. לפעמים מה שאנחנו עושים נראה מובן מאליו כי כבר רגילים לזה שאנחנו ב'תמונה'. לפעמים גם הפוך וגם אנחנו לא רואים מה עושים לנו. לפעמים זה מוזר לשנות נקודת מבט. גם לי זה קורה, המון.

את צודקת בזה שצריך לתת מילה טובה.

אבל את ההורים כבר אי-אפשר לחנך...

אפשר לנסות להעלות את זה באיזו הזדמנות, ברוח טובה. לדבר. אם זה יעזור - נסי.

קיצור גם אני די עצלן כזה ואין לי כח לעשות כל מני דברים. הבעיה היא שאני מוצא לעצמי תירוצים (שהם הרבה פעמים נכונים) למה לא לעשות דברים.

תכלס זה באמת מעצבן שאני עושה משו אז הרבה פעמים כן אומרים תודה אבל זה כזה תודה של 'סוף סוף הוא עושה משהו העצלן הזה' וזה מעצבן רצח.

מה אתה עושה כשעושים לך את זה?

קיצור גם אני צריך פיתרון .

אבל יכול להיות שאחרי שמתגברים על זה ולא מפסיקים רק בגלל ההערה הזאת אז מתישהו מתחילים להעריך את זה באמת.  (אאל"ט היום הרגשתי שאמרו לי תודה או כל הכבוד או משו כזה וזה היה באמת ולא כזה ציני אז אולי.. )

תרגלי את האנשים שסבביך שאת לא עושה כולם.. ואז שאת עושה את המשהו הכי שטןהם מאוד מעריכים!

מנסיון

אני מדריך כבר לא יודע כמה ...

ואפפעם לא קיבלתי מחמאה אחת מאמא של חניך...

סתם אני רק שבועיים, אבל זה מה שתמיד אומרים::

למה בכלל שאני אקבל מחמאה על זה שאני מדריך?

וכשפעם אחת אני והמד"ש שלי (כן כן, מד"ש, אנחנו סניף נפרד). הלכנו בדרך לעשות פעולה ואיזה אמא אמרה לנו כל הכבוד וכו' זה בכלל לא היה רגיל.

קיצור אל תצפה להרבה מחמאות. אני מדריך כבר שנה שלישית ולא קיבלתי הרבה פניות(טובות.. לא כולל "מתי נגמרת הפעולה?") מהורים.

וואי וואי וואי..

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....