מתוך:

"נעשה ניגון של הלב - כלים למדריך שבט נבטים" (הוצאת בני-עקיבא)

בבית ספר אחד היית מורה. למורה הייתה תכונה מיוחדת מאוד, היא תמיד הגיעה לכיתה בזמן ומעולם לא איחרה. יום אחד, מסיבות שונות, איחרה המורה לשיעור. בעודה רצה לכיוון הכיתה הבחינה המורה בתלמידה שעומדת בפתח. כשהתקרבה ראתה המורה שהתלמידה עומדת ומצביעה על השעון שלה, שוב ושוב. תוך רגע התלקח זעמה של המורה וצעדיה נעשו כעוסים. הרי היא מעולם לא מאחרת, מאיפה יש לתלמידה הזו את החוצפה לעמוד כך וללעוג לה! וזו אינה סתם תלמידה, זו אחת התלמידות שמאחרות באופן קבוע! ברגע שהגיעה לתלמידה היא כיבדה אותה בסטירה הגונה בפניה. התלמידה פרצה בבכי ונמלטה מהכיתה.

באותו ערב צלצל הטלפון בביתה של המורה, על הקו הייתה אמה של התלמידה החצופה. כמה שהיא חיכתה לטלפון הזה, להוכיח גם את ההורים על ההתנהגות המבישה. האם החלה לדבר, ולאט לאט הרגישה המורה איך אוזל הדם מפניה ההופכים לבנים כסיד, ואיך המילים נאלמות מפיה. היא שמעה את האם מסבירה שאתמול הם קנו לבתם שעון חדש, שתוכל להגיע בזמן לכיתה. כל היום חיכתה התלמידה להראות למורתה את שעונה החדש, משראתה שהמורה לא מגיעה הלכה לחכות לה בפתח הכיתה, כשהבחינה במורתה מתקרבת הצביעה בהתלהבות על שעונה החדש... לא היה לה מושג מה היה המעשה שזיכה אותה לכזו תגובה...

(עמ' 35)

בהצלחה! 

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....