די! אין לי שום כוחות יותר!
בשבוע האחרון של החופש, שכל החברות שלי היו בדיכאון מזה שחוזרים ללימודים- אני זאת ששיכנעה אותם שזה לא נורא. לא, לא רציתי לחזור ללימודים, העדפתי את החופש, אבל אמרתי לכולם, ולעצמי ש"אם כולם עברו את זה, גם אני, גם אנחנו", שתראו, אם כל הקושי, יהיה כיף...שעדיף לקחת את השנה בשמחה ולא בדיכאון.
ועכשיו, כמעט חודש אחרי תחילת הלימודים...ו...אין לי יותר שום כוחות. אני לא רוצה לקום בבוקר. אני יושבת בפרצוף חמוץ ולא מצליחה להחזיק את עצמי מול המורים. אני בדיכאון. אין לי זמן לשום דבר. ואני כמעט ולא מצליחה לעשות דברים. אני מרגישה שאני רצה סביב הזמן של עצמי, סביב הזנב שאין לי.
אני מוצאת את עצמי שוב חושבת על האפשרות הנוראית שהייתה לי לפני שנתיים, ומוחקת אותה באחת שאני מבינה שהבטחתי, הבטחתי! הבטחתי לכל כך הרבה אנשים שאני אשאר בחיים, אם לא בשבילי -בשבילם.
ועכשיו, דווקא עכשיו, אחרי שנה כ"כ מוצלחת שלי, מבחינת הכל- רוחנית, לימודית, חברתית, הקשר עם ההורים, נפשית, ופיזית.
דווקא עכשיו, אחרי שהצלחתי לצאת מהמחשבות האובדניות שלי, ולהתחיל לחיות לא רק בשביל הסובבים אותי אלא לחיות גם בשבילי...דווקא עכשיו- הכל חוזר בחזרה.
אני יודעת שאני לא אתאבד, עבדתי עם עצמי הרבה מאוד זמן על זה, הבטחתי ליותר מדי אנשים שאני נשארת, ולא משנה מה יקרה, עברתי המון בשנתיים הלאה... שאני אשאר!
רק, מה??!
מה אני עושה? מרוב דיכאון, שבוע שכבתי במיטה חולה- עם חום, דלקת גרון, שפעת והצטננות. שבוע. ואני יודעת היטב שזה רק בגלל המצב הנפשי שלי.
אני לא יכולה יותר. אין לי שום כוחות. חודש אירגון הזה תקוע לי בגרון כמו דלקת גרון. אין לי זמן לשום דבר. אני עצבנית, ובדיכאון וצורחת על כולם- הורים, חברות, חניכות, אחים.
אני רוצה לעשות בגרויות אקסטרני, ולהפסיק ללמוד באולפנה, אני מרגישה שאני לא נושמת.(אני בי"א.)
אמרתי את זה לאמא שלי, היא אמרה שזה סתם עוד יום רע, ושזה יעבור, כי תמיד יש ימים רעים.
עברתי כבר 6 בגרויות- ואני משקשקת מפחד. עוד 14 בגרויות השנה?! אני אשתגע.
אני יודעת שאני אעשה אותם. השאלה היא אם להשאר באולפנה...אני באמת מרגישה שאני נחנקת...
