מזדהה לגמרי עם הרבה ממה שכתבת.. גם לי היה קשר של שבוע ששנינו היינו בעננים.. שתביני שזה הגיע לרמות שהרגשנו שאם אנחנו לא מתראים היום אנחנו משתגעים.... ובסוף אני חתכתי..

ולא מצטערת .. בהתחלה היה לי קשה אבל ברגע ששמים את השכל זה עוזר!!

וזה העצה שלמדתי מהמסילת ישרים שהוא אומר שהשכל זה המלך (כמו שכותב הרב אבינר בפירושו למסילת ישרים), ואם בשכל מבינים דברים... אז זה חודר לרגש.. לאט אבל בטוח! בעזהי"ת! לעניינך- אם בשכל תהיה  בטוחה ב100% שאם ה'  הפריד בינכם אז זה לא הבחור שלך זה יחדור לרגש.. אני אומרת את זה גם לעצמי כי גם לי היה קשר ארוך שכמעט התארסנו ועד היום (עוד יומיים- שנה אחרי...) אני חושבת שזה בדיוק מה שמתאים לי.... אבל שוב מנסים לעבוד עם השכל!! וה' עוזר!! והרבה!!! ושלא ישקרו לך שהזמן יעשה את שלו.. הוא יכול לעשות את שלו גם לכיוון ההפוך... כמו שקורה לי..

ולגבי העניין החיצוני אותי לימדו שאם זה לא דוחה אז מנסים...

בהצלחה גדולה, יקירתי! שתשמחי אותנו בקרוב מאוד!!!!

תודה

ממש

המילים שלך ממש עוררו בי נק' למחשבה.

אני מסכימה שעבודה מהשכל יכולה להשפיע בסופו של דבר

אבל אצלי לפחות (אני לא ממש מאנשי 'השכל') זה קורה ממש ממש 'בסוף'..

ובכל הדרך אין לי שמחה

וזה מייאש

לפני שנה גם לי היה קשר מאוד ארוך שבמשך כמה חודשים ניסיתי לעבוד שהטוב שהשכל רואה ישפיע גם על הלב ויגרום לו פשוט לרצות..

וזה היה מייאש ומייגע..

ובסוף נפרדנו כי כבר לא היה אפשר יותר

ואני ממש לא רוצה לחזור על הסרט הזה שוב.

והאמת?

שפעם היה לי יותר קל

אבל אחרי שכבר היו לך כמה פעמים שהלב שלך נפתח ופשוט רצה וגם בשכל זה התאים אז קשה לוותר על המקום הזה

אני מסכימה עם כל מילה שלך

רק פוחדת להכניס את עצמי שוב לעבודה המתסכלת הזאת..

(ויכל להיות שסתם נסחפתי, תכלס נפגשנו רק פעמיים..)

איזה דברים קשים שאתן עוברות..

אין לי מה "לייעץ".. אני רק מאחל לכן שתמצאנה שתיכן, כל אחת בפני עצמה מישהו כ"כ טוב ומתאים (אפילו אם לא "ממבט ראשון"), שתראינה ברור לגמרי מה היתה "נקודת האשליה" במי שחשבתן מקודם.

אני כבר ראיתי מקרים כאלה, באופן ברור לגמרי: כולל נקודת ההרגשה שבהתחלה, כולל האכזבה ותחושת ה"פיספוס" מהסירוב, וכולל ה"אפי-אנד" (עכ"פ במקרים אלו - ב"ה) של מציאת המתאים (ובאחד מהמקרים - מציאה עם התלבטויות והפסקות וחזרות וקצת משיכת זמן וכו') באופן שאח"כ לא נשאר שמץ ספק ושמץ "מזכרת" מהקודם/ים.

אז יש סיכוי, בעז"ה.

שתצליחו ותשמחו לגמרי.

ללב שפה משלו- והיא לא שפת השכל-שפת הדיבורים ההגיוניים...

ולכל אחד שפת-לב משלו. רק את יודעת מה בד"כ מנחם/מדבר אל הלב שלך.

אז אולי תנסי לדבר עם הלב שלך בשפה שלך? לכוון אותו להרפיה?

באופן מעשי, אולי גם אפשר לנסות קצת "להתחנף ללב"? אולי תנסי לעשות עם הבחור משהו שאת אוהבת במיוחד, משהו שממש ממש כיף לך (אני מבינה שזו רק פגישה שניה, אבל זה יכול להיות גם משהו פשוט אבל מאוד אהוב עליך).

ולמרות מה שכתבת, לפעמים מה שעוזר ללב זה רק הזמן שעובר...

אני יודעת שזה לא משהו שכ"כ כיף לשמוע, אבל הלב הוא קצת כמו ילד, לא פועל בדרכים הגיוניות. ולכן צריך להוביל אוותו בדרך שלו למקום שאת רוצה להגיע, וזה מה שרשמתי בפסקה הקודמת..

שתהיה ס"ד!

אולי שכל זה טוב בשביל להשתחרר מקשרים ולא להתקע בתוכם

אבל

השאלה אם העודף שכל לא מונע להכנס לקשר ולפתוח את הלב..?

(ואני בטוחה שגם לאנשי שכל יש רגשות..אל תעלו עלי..זו רק תגובה למשפט שלך..)

אהבתי את הרעיון של לדבר עם הלב ולהיות איתו בקשר.

רב צדיק אחד אמר לי פעם שכשלב סגור זה לא סתם כי הוא חסום. זה כי הוא רוצה משהו ומבקש משהו ולא מקבל מענה.

באופן כללי אני ממש מאמינה בהקשבה לקולות הפנימיים בתוכנו.

בטוחה שהם משקפים משהו הרבה יותר גבוה

לגבי 'להתחנף ללב', רעיון טוב לפתיחת הלב, אבל לא בטוחה שיעזור ,אולי בהמשך. כרגע זה ראשוני מדי..

תודה על העצות!

שאת לא ממש רוצה?

אם באמת כל כך כואבת לך הפרידה מהבחור הקודם את צריכה לעשות הפסקה קלה, להרגע ורק אז להמשיך.

אל תלכי בכח נגד נטיית לבך, בסוף את עלולה להצטער מאד מאד.

אני חושבת שדווקא להיפגש עם אנשים אחרים זה מה שגורם להשכיח...

(מנסיון אישי וכואב מאוד...)

וכן, אני גם לא חושבת שזה הכרחי שזה מה שיהיה...

לפעמים העצירה זה סימן לחפש ל'שם'

גם דרך אחרת ,

ואם אנו עוסקים ברבנים צדיקים,

רב צדיק לימד אותי - שהכלי המועדף לפתח את הרצון - הוא התפילה, להתפלל על זה

הלואי שאזכה גם אני לתת ללב שלי הזדמנות להיפתח.

ב"הצלחה

מסכימה שאין שום עניין להמשיך עם מישהו שאני לא רוצה.

מסכימה שאין עניין ללכת בכח נגד נטיית הלב

אני גם ממש לא מתכוונת לעשות זאת.

אבל לא מסכימה

כי לפעמים יש מקום לתת לדברים ולרגשות טיפה זמן להתהוות ולהתברר.

מאוד הגיוני בעיני שאחרי מפגש מאוד משמעותי שהשאיר בי רושם במפגש הבא אחריו (אפילו לאחר הפסקה) ישר הלב יעשה השוואות וישדר מן התנגדות..

ויכל להיות שאחרי מעט זמן הפחד להפתח למשהו חדש (ובכך בעצם להסכים לוותר על החלום הישן..) יכל מעט להתפוגג...

הפסקה זה נשמע הגיוני,

אבל היתה הפסקה של כמעט חודש

וזה לא הכי עוזר

כי אני כל הזמן פוגשת אותו ברחוב :/

שלום

אולי התפילה לה' - שיתן את הסבלנות

ושאם זה זה - שה' יתן את חינו (של הבחור) בעינייך.

לפעמים הפנים לא משתנות

אבל פתאום יש הארת פנים , נשיאת חן,

שכאילו מחברת אותך לפנימה של האדם השני

(מקוה שהסברתי את עצמי ..)

יברכך ה' וישמרך

בס"ד

קורה ובחור בקלות נכנס ללב, ולא מצליחים להוציא אותו.

אחד הדברים שהייתי מציעה לך לחשוב עליהם,

זה שמעבר לתכונות של הבחור המיועד,

היית רוצה שזה יהיה אדם ששם לב לטוב שבך.

שיעריך ויאהב אותך.

אדם שהיה אטום לכל היופי הפנימי שלך,

מסתמא לא היה עושה אותך מאושרת...

את רוצה להתחתן עם אדם שתהיי יקרה לו.

שיסתכל עלייך ויודה לה' יתברך ששלח לו אותך.

וכשזה לא מתקיים, שום תכונה חיצונית או פנימית,

טובה ככל שתהייה לא שווה את זה.

אם את אכן רוצה להמשיך הלאה הייתי מציעה לך

לדחות כל מחשבה\הרגשה שעולה לך בהקשר לבחור ההוא.

חודש זה לא הרבה זמן.

דברים כאלו יכולים להישאר בלב גם שנים.

את רק צריכה להחליט בכנות שאת מוכנה לוותר על הזיכרון הזה.

אם תאמיני ששכל לא סותר את העוצמה הרגשית,

אלא רק נותן לה אפיקים אמיתיים להתבטא בהם

זה יקל עלייך מאד.

הכוונה היא

לעיתים רגשות עוצמתיים "מתלבשים" דווקא במציאויות חסרי סיכוי.

קוראים לזה "אורות דתוהו" שנמשכים ל"כלים קטנים" שמתנפצים מעוצמת האור.

כמו רצון חזק למשהו עכשיו, מייד, שלא מוכן לחכות בסבלנות גם לא דקה אחת.

לרוב דווקא עוצמת הרצון שגורמת לחוסר סבלנות, היא הגורמת לכך שבסוף הדברים לא קורים.

כדי למתן את הרצון, ולהביא לכך שהוא יתממש צריך "לבנות כלי רחב"-

ז"א להשתמש בשכל, וליצור בסבלנות מציאות שתוכל להכיל את האור הגדול.

כאשר הכלי מספיק רחב, האור לא מנפץ אותו, אלא שורה בתוכו, ומאיר לעולם.

ולעינייננו.

האהבה היא אור.

הרב גנזבורג כותב שאהבה זה אחד מגילויי האלוקות הגדולים בחיינו.

כדי שהאהבה הזאת תשרה, צריך בסבלנות ובהתמדה,

לבנות קשר נכון מבחינה שכלית.

ככל שמבחינה שכלית תראי יותר התאמה בקשר,

 תקשורת זורמת, הבנה הדדית, הזדהות,

יחס טוב ומכבד וכ', אז הקשר יהיה כלי יותר רחב, להכיל את האהבה,

ובע"ה לנישואין.

שהשכינה תוכל לשרות בקשר.

צריך לזכור שה"וויתור" על הרגש העוצמתי הוא לא לתמיד.

הוא זמני.

ובבוא העת כשהזמן והמקום (הנפשי ) יגיע, גם הרגש יבוא בעוצמה,

שרק הולכת וגדלה, בהתאם להשקעה.

אבל אם אנו לא מוכנים לוותר על אשליית האהבה שחווינו,

קורה דבר מאד עצוב.

בגלל אשליות ודמיונות עלולים לפספס את הדבר האמיתי.

כי לא באש ה'

 ולא ברוח, אלא בקול דממה דקה.

בהצלחה!

תכונות בבחור שיקרות לך, וחשובות לך,

אחרי שרואים איזה מין סוג של שלמות,

ומאמינים בזה, ורוצים את זה,

מאוד קשה להשתחרר, והכל פתאום נראה כמו פשרות.

אחרי שרואים שזה קיים...

ליבי איתך.

לכן  היה טוב ללכת עם המוח ולא עם הלב...

אבל, בהחלט שהמראה החיצוני צריך להיות מושך וגם צריך שיהיה משיכה בין בני הזוג המיועדים.

אם אין משיכה יתכן שהיא תבוא בהמשך אבל יתכן גם שלא או שייקח הרבה זמן להתרגל למראה החיצוני.

כדאי להתייעץ בנושא עם בעלי נסיון ומקצוע כדי לקבל החלטה בלב שקט ותשועה ברוב יועץ.

כמובן שההחלטה תמיד בידיהם של המיועדים להיות נשואים...

ולכן ההחלטה צריכה להישאר רק בידים שלך וכן צריך לשלב כאן גם את הרגשת הלב.

מאחלת לך מכל הלב שהמוח והלב שלך יתמזגו לקבלת החלטה אחת טובה בין אם זה עם הבחור הזה או עם בחור אחר.

בהצלחה רבה!!

היתה לי חברה, שסבלה מאותו סיפור, פגשה משהו התקדמו יופי, היתה בעננים ואז פרידה מהממת.

כל מי שבא אחריו היה תמיד מושווה.

זה קשה מאוד. כמו שאמרו כאן, השכל צריך לתת את המילה שלו יותר מהלב,

אבל זה קשה. תנסי להעלות בעינייך את המעלות הטובות שיש בו שאליהם את נמשכת וכמה את רוצה אדם כמוהו,

כי באמת, יש מלא אנשים מדהימים בעולם. אבל יש אחד בשבילך.

יכולת לפגוש הרבה מדהימים אבל הם לא. ככה שאו שהוא בשבילך או שהבחור הקודם יחזור..

ככה היה לי עם בעלי.

בהצלחה עם הרבה תפילה לה' שיכוון אותך.

בנושא הזה ברוך ה' אין לי הרבה נסיון [רעייתי היא השלישית שפגשתי] אבל אני חושב שתמיד צריך לחשוב על החיוב , ז"א תמיד השאלה צריכה להיות למה כן להתחתן איתו/ה ואז ממילא אין מקום להשוואות עם אחרים כי אני מבודד את הבחור/ה הנ"ל לבדו מה אני מוצא/ת בו.

בכל מקרה העיקר לדעת להיות תמיד אופטימיים, לשמח ולקבל את החיים כמו שהם [למרות שזה קשה לפעמים צריך לדעת שיש לנו את כל הכוחות להתמודד עם מה שקורה לנו].

בכל מקרה " מהרה ה' ישמע ב...."

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

מפסיכולוג קנדי...

הוא ניתח את הרעיון של האיפור במבט תת-מודעי כזה, ואמר שהסיבה בגללה נשים התחילו להתאפר (לפני נצח בימי קדם קדמונים) זה למעשה כדי להראות בריאות. מכיוון שאישה בזמן הווסת היא עייפה יותר, חלשה יותר, וחיוורת יותר לפעמים אז האיפור נועד להחזיר את המראה הבריא ובכך לשדר לגבר (ולעולם) שהכל בסדר ותקין ב"ה.

מכאן זה כמובן התפתח למשהו קצת יותר תרבותי, כמו כל תופעה אנושית אחרת..

זה הסבר ששם דגש על היחסים הגופניים בעיקרו, אבל זה נשמע לי מעניין והגיוני. זהו, סוף שיתוף.

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.