דני נכנס לתא טלפון ומטלפן הביתה.

דני:הלו אמא..

אמא:דני זה אתה?

דני:כן אמא זה אני

אמא:דני שחררו אותך מהצבא?

דני :כן.

אמא:אז למה אתה לא בא הביתה?

דני:אמא אני בא.

אמא:דני קרה משהו?

דני:לא אמא אני כבר בא.

אמא:דני??

דני:כן. אמא..

אמא:ספר מה קרה.!

דני:כלום לא קרה אמא. אני כבר בא

אמא:אז בוא מהר דני. אני מחכה לך...!!

דני:אמא?!

אמא:כן דני?

דני:אני רוצה לספר לך משהו..

אמא:ספר דני.. ספר!

דני:אני מביא חבר הביתה

אמא:חבר?

דני:כן אמא . את החבר הכי טוב שלי. הוא הציל אותי במלחמה..

אמא:הציל את החיים שלך? את דני שלי? הבא אותו הביתה ונעשה לו מסיבת כבוד. נזמין את ראש העיר..

דני:אמא.. הוא נכה.

אמא:נכה. דני?

דני:כן אמא. הוא אבד את רגליו במלחמה..

אמא:דני.. אתה לא יכול להביא חסר רגליים..

דני:אבל אמא הוא הציל את חיי..

אמא:כן. את החיים שלך דני. אבל הוא נכה..

דני:אמא אני יכול להביא אותו?

אמא:דני אתה יודע מה .? נסדר לו חדר שאני לא אראה אותו.

דני:אבל אמא את החיים שלי. את דני שלך הוא הציל..

אמא:לא . דני אינך יכול להביא אותו אין לו רגליים.. 

דני:אמא אולי כן?!

אמא:לא!

דני:את בטוחה??

אמא:כן דני..

-להתראות-
שניהם סגרו את הטלפון ..

דני יצא מתוך תא הטלפון נשוא על גביים.. ):

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....