מסופר על ר' ישראל משקלוב, כי בעלותו ארצה בתשרי תק"ע, הגיע באוניה לנמלה של עכו. משם יצא בשיירת חמורים מעכו לצפת, ועמו עולים רבים נוספים מליטא, הם ובני משפחותיהם. בדרכם ראו מטעים. לשאלתם, ענו מובילי השיירה הערבים, כי המטעים - מטעי זיתים. ר' ישראל, נרגש ונפעם מהמפגש הראשון עם פרי משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, עצר את השיירה, וכל אחד מאנשיה קטף חופן זיתים. ר' ישראל בירך "שהחיינו" בשם ובמלכות בראש, ואחריו החרו החזיקו כל העולים, ובשמחה עצומה נגסו בפירות. עד מהרה התוודעו גם לטעמו המר של הזית, ורצו לפלוט את אשר בפיהם ולזרוק את הפירות שנותרו בידיהם: "מרים הזיתים, מרים..." - "חס ושלום!" - השיב ר' ישראל, "חלילה לנו מלאמר על פירות ארץ ישראל, כי מרים הם! פירות ארץ ישראל לעולם מתוקים הם..." והמשיך לאכול את חופן הזיתים כולו...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....