חורף, קר מאוד בחוץ. הגשם דופק על החלון.
אין יותר מתאים מלשבת עם כוס נס חם, להתכרבל בשמיכת הפוך,
וכמובן - סרט, לראות איזה סרט טוב שיחמם לנו קצת ת'לב הקר..
לא חשבתי שהמצב כ"כ גרוע, עד שבאחת הפעמים שהסעתי בחור אחד,
הוא אמר שהוא כ"כ עייף. הסתבר, שהוא מבלה את הלילות שלו בצפיית סרטים,
וכשבאה כבר שבת המלכה, אז באמת הוא מרגיש מנוחה. 25 שעות שינה -
חוץ משעות הסעודה - אלו הם חייו המכורים, כך לשיטתו.
"הלוואי. אם תוציא אותי מזה, אני"...
כולנו היינו מרחמים על אחד או אחת כזו. אבל אנחנו...?
שטויות, כולה סרט בשבוע. והנוהגים לחומרה כשיטת Hot VOD - סרט ביום.
לא מכורים. סתם נהנים לראות, מה קרה?! כולה סרט, מותר להנות בחיים.
הבעיה הגדולה היא, שאנחנו מכירים את הכותרת למעלה,
רק מהסיצנה שוולדמור מתקרב להארי פוטר "No, my scar". מהסרטים.
מהחיים שלנו? טופו טופו, משתדלים למעט ככל האפשר בצלקות.
אלא, שדורשי צלקות מסבירים, שהפסוק "ושרט לנפש" בא לרמוז לנו:
סרט, עושה צלקת לנפש. עוד סרט? עוד צלקת. עוד סרט? עוד צלקת.
ומתישהו שגדלים, אם מתבגרים בצורה טובה ולא נשארים לחיות בדמיון,
זה צף! ה-כ-ל צף. כל הדיבורים הכי גסים, כל התמונות הכי דוחות, כל הסיצנות -
שאם רק אלוהי-ם היה פה לראות אותך צופה בהם, היית מת במקום - הכל צף,
ברגעים הכי לא מתאימים - הם עולים לראש, מסתובבים שם כאילו זה הבית שלהם.
ואז, שכבר באמת התבגרנו ומאסנו בהם - אךך! ה צ ל ק ת...
אם פעם עוד היינו יכולים לדבר על 'סתם סרטים', ואז היו צריכים להסביר לי,
שגם אם זה סרט 'נקי', חבל על הזמן. המטרה שלו, היא ממש לא להעביר לך מסר.
היום - אין על מה לדבר. מה נראה? הארי פוטר 7...?! אז קודם כל זה לא לרמה
שלנו - ילחש יצר הרע - אנחנו כבר צריכים סרטים ל - 'מבוגרים בלבד'. מצד שני -
יגיד לנו יצר הטוב - אמרו שיש 'נשיקה' קטנה בהארי פוטר, וזה אסור הלכתית לראות.
נשיקה?! כ-ו-ל-ו, מה אתה דוס?! דווקא לא ראיתי 'גלגל ספייר' על הראש שלך..
בואו רק נשים את הדברים הכי ישיר על השולחן.
זה משחית, הורס, עוקר כל חלקה טובה בנפש. וכל הטענות המדומיינות
שכאילו זה לא נורא, כל אלה - לא יהיו איתנו ברגע שנתבגר ונבין כמה הרס שתלנו.
אז, שכל הסיצנות יעלו לראש ברגעים הכי הטהורים - בלימוד מול הגמרא הקדושה,
בשיחת נפש עם הבעל - אז, אף אחד לא יהיה שם לצידנו, להוציא את הזבל מהראש.
הרי לשתות מכוס מים מזוקיקים עם 'קצת' רעל - בחיים לא נשתה, אז להכניס
לנפש כוס רעל מלאה, כן נכניס..?! זו פשוט אכזריות לשמה, לא לרחם על הנפש שלנו.
מי שהיה פעם בסרטים - גם 'נקיים' וכל שכן מלוכלכים - ונגמל,
יודע ויכול לחתום לנו כמה טוב בלי הרצון הזה. פתאום כבר לא צריך כל פעם
שחוזרים מהישיבה או מהאולפנה להתיישב ולרבוץ מול המחשב כמה שעות.
אין, זה מדהים. פתאום לא רק שלא צריך לראות, אלא לא רוצים לראות.
רוצים לחיות. להפסיק לדמיין, ולהתחיל לחשוב קצת על עצמינו. כמה שזה מתוק.
"ושרט לנפש"...
שריטה עמוקה בתוך הנפש.
ו - צלקת, אי אפשר למחוק, ואפילו לא לשים מייקאפ על הלב.
בואו נרחם על עצמינו. נפסיק להרעיל, לטמא, לכסות, את הנשמה שלנו.
הצעד הראשון הוא - 'לשם יחוד', לפני כל תחילת סרט.
"לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הנני באה 'לקיים' מצוות לא תעשה
של 'ושרט לנפש', ולהחדיר לעצמי עוד רעל לנשמה"...
תהי גיבורה. תגידי בפה מלא, תלחשי לעצמך! אל דאגה, אף אחד לא שומע.
עכשיו, בואו, נתחיל ת'סרט. פעם ראשונה עוד יהיה 'מתוק', אחרי ה - 'לשם יחוד'
השני כבר נרגיש קצת צביטה בלב, ואחרי כמה פעמים - כבר הידיעה שחדרה עמוק,
תתחיל 'לנזול' לכיוון הלב למלא אותו בהבנה והרגשה של "ושרט לנפש"...
אל תחיה בסרט,
יש ברירה אחרת.
אמר החכם.
יש, לנו יש ברירה אחרת.
זה לא עניין של דת, זה עניין של איכות חיים.
ואמנם מי שכרת לעצמו את היד לא יכול לצעוק 'אופס, טעות',
כלומר - יכול, אבל היד לא תחזור לעולם - אבל ה' בשמיים,
כל יכול, אפילו להחזיר לב לקדמותו בלי שהצלקות יפריעו.
חבר'ה שהיו 'שם' פעם, אותם אלה שכבר תפסו ת'חיים בידיים -
נשמח מאוד שתוסיפו מהנסיון שלכם, בבחינת 'אין חכם כבעל נסיון'.
