בס"ד

לפני שנה וקצת, חברה שלי נפטרה. ילדה בת גילי, כולה בת 15. הלכתי להלוויה שלה, פעם ראשונה שהייתי בהלוויה, ואני לא אתאר לך את הזוועה, אחרי זה נסעתי עם אבא שלי הביתה, לא הייתי מסוגלת לנסוע עם חברות שלי בחזרה. לא יכלתי יותר לראות אותן ולדעת שהן נשארו איתי והיא לא.

יום למחרת הייתי צריכה לעבוד עם השבט שלי בקיטנה, אמרתי לעצמי שאני לא קמה למחרת בבוקר לעבודה, אני נשארת בבית. הודעתי בבית שלא יעירו אותי.

בבוקר שלמחרת התקשרו אלי פעמיים, ב8 בבוקר, וב9 בבוקר. בפעם הראשונה קמתי ואמרתי לעצמי שאם זה חברות שלי אני אסביר להן שאני לא באה. אבל זה לא הייתה חברה שלי, זה היה מישהו שביקש את "אנדריי מתקן מכונות קפה." ככה קרה גם ב9, על השני כבר צרחתי. הוצאתי עליו את כל התסכולים שלי. מבטיחה לך שהוא היה מסכן.

אחרי הטלפון השני כבר לא הצלחתי להרדם, ופשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

"לקרוא ספר?- מה פתאום!"

"לראות סרט? - לא בא לי."

"להתפלל?- אני לא מרגישה שיש לי איזה שהוא מקום אצל הקב"ה בשביל להתפלל"

"לחזור לישון? לא מסוגלת"

"לכתוב- לא מסוגלת. אין לי כוחות."

"לבהות בקיר? - מה זה יועיל בדיוק?!."

לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. לא היה לי חשק לכלום. לא עיניין אותי האוכל, החברות, הספרים, הסרטים, התפילה, האחים, ההורים, העבודה, שום דבר. החיים שלי נפסקו.

אני אומרת את המשפט הבא בהמון כאב, אבל- את רוצה שחיים של עם שלם ייפסקו?!

לא. את לא רוצה.

אני זוכרת את משפחת פוגל, אבא שלי נסע באמצע שבת לאיתמר, ושבת בלי אבא זה סיוט, אני זוכרת אותם, וכואבת אותם, ומעריכה אותם, וגאה בהם, ודואגת להם, ועם זה, אני חיה. אני הולכת לסרטים. אני מתפללת. אני צוחקת. אני שמחה. אני בוכה. אני קוראת ספרים. אני מדברת עם אנשים- וכל זה, עם הזיכרון שלי על משפחת פוגל. שאסור לנו לשכוח אותם. אבל עם הידיעה הזאת שאני חייבת להמשיך הלאה בחיים. כי זה מה שרוצים הערבים שנעשה- שנעצור. שנפסיק להלחם על החיים. שניפול לתוך השכול. זה מה שרוצה גם ייצר הרע, שניפול ליאוש. ואנחנו? אנחנו לא ניתן לו, בשום צורה.

ובאיתמר היו עוד הרבה פיגועים, אבל אין מה לעשות-חייב לחיות!!!

אותה החברה הייתה גם חברה שלי.

בימים של השבעה ולאחר ההלויה התמונה שלה רצה לי בעיניים בלי הפסקה.

לא חשבתי על דבר אחר חוץ ממנה.

הייתי שקועה בתוך מחשבות וזכרונות בלתי פוסקים... אבל כל העולם המשיך להתקיים.

אני במצב הזה לא חשבתי שכל הסובב אותי יתחיל פתאום לעצור את פעולותיו ולהסתגר בבית.

בקושי שמעו על המקרה חוץ מכתבה קטנה בעיתון.

נכון, הרצח האכזרי של משפחת פוגל הי"ד הוא משהו לאומי כללי,יהודי.

אי אפשר לשפוט בני אדם על פי התגובות האלה. בן אדם לא יעצור חיים שלמים וילך סהרורי בבית שלו.

נכון,גם אותי הרגיז שהשדרנית פתחה את תוכנית הרדיו שלה ב-" היום הזה היה קשה מאד לעולם בשל הפיצוץ שארע בסין" לא יודעת מה איתכם אבל הדבר הראשון שרציתי לעשות לה זה ליסוע עד באר שבע ולהרביץ לה אפילו במילה היא לא הזכירה את משפ' פוגל הי"ד.

אבל צריך להבין -חיים שלמים של אנשים לא יעצרו בגלל זה.

ואת אולי לא משלימה עם מה שכתבתי אבל צריך לקבל את המציאות וזו המציאות.

אין באפשרותנו לעשות כלום נגד זה.

ואני כמובן מבינה את הכאב שלך.

נכון את צודקת צריך להמשיך לחיות ואפילו רק בשביל אותם אלה שכבר לא פה...

אבל גם צריך להתאבל ולבכות... לפחות ביום יומים הראשונים....

ללכת להופעם ולרוץ מאוששר בשביל מפורסם אחד מחו"ל מיד לאחר רצח כל כך אכזרי זה פשוט לא אנושי.

אני זוכרת שהיינו בשבת אולפנית כשזה קרה הודיעו לנו במוצא",ש והייתה אמורה להיות הרקדה בגללל שבת לפני פורים

אבל אנחנו לא רצינו לרקוד ...

אמרו לנו שלא דוחים... שצריך להראות לערבים שלא משנה כמה הם ירצחו ויפגעו בנו...

אנחנו נמשיך להתקיים לחיות ולשמוח.

---- אבל  איזה ערבי בדיוק ראה אותנו באותו רגע???????? ואיך אפשר לרקוד ולצחוק ולשמוח שנייה אחרי ששומעים על כזה דבר??????????????? ----

זה לא אנושי...

יש אנשים שהדרך שלהם להתמדדות עם דבר כל כך קשה היא לשתוק ולא לעשות כלום ויש אנשים שהדרך שלהם היא להיות בסוג של אדישות ולהתעלם וככה "לא לדעת שקרה משהו" כמובן שיש גם את דרך האמצע ועוד דרכים נוספות.

אל תשפטו אנשים!

יומיים אחרי הרצח הייתה ההכתרה של השמינית אצלנו וקיבלו החלטה שלמרות הכל עושים את זה. אני לא אשקר ואגיד שהיה קל ושכחנו מה היה, זה היה קשה אבל זו היתה החלטה נכונה!

משפחה אחת הפסיקה את החיים שלה, מה שאנחנו רוצים זה שכל עמ"י יפסיק את החיים?!

חייבים להמשיך לחיות, לשמוח, לרקוד ולפעמים גם לבכות, אלו הם חיינו!!

זה לא שהתעלמנו לגמרי ועשינו ת'הכתרה כאילו כלום לא היה. בתחילת הערב עלתה בת ואמרה כמה מילים על הרצח והסבירה שקיבלו החלטה לקיים את ההכתרה בכל אופן ורק אז התחילו בהצגה...

נכון שאף ערבי לא ראה אם רקדתם או לא, אבל לכן זה עשה משהו! אתן הרגשתן שלא עוצרים את החיים!! ממשיכים את החיים ועכשיו גם בעוצמות חזקות יותר!!! חבל שבגלל שלמשפחה נעצרו החיים אז כולנו נעצור את החיים!! להפך, דווקא עכשיו אנחנו נמשיך, ונמשיך גם בשבילם.

אני לא אומרת שנשאיר אותם מאחורה, חס וחלילה, אנחנו נמשיך יחד עם הזיכרון הקשה ונמשיך בחיים! "ובחרת בחיים"!!!

תודה למי שקרא עד הסוף, מחילה שכתבתי כל כך ארוך...

נכון, החברה ההיא [שהיא חברה גם שלי *במקרה*] נפטרה, וזה אבל עצום וכבד.

זה אבל למשפחתה, ליישובה, לנו - לחברותיה, למעגלים הקרובים.

לצערינו מתים בישראל בכל יום אנשים, ואנחנו באמת לא עוצרים את החיים כמו שתארת, כי זה לא נכון לעצור אותם.

א-בל, וזה אבל ענק ומשמעותי -

משפחת פוגל לא מתה בתאונה כלשהיא, ממחלה או מדבר נורא אחר.

היא מתה בגלל שהיא יהודיה, בגלל שהיא גרה באיתמר, בגלל שהיא התמסרה על א"י, בשבילינו.

אז כולנו, כל עמ"י, צריך לעצור את החיים, לפחות לדקה, ולהתאבל, ולהצטער, ולבכות, ולמחות על העוולה והזוועה שנעשים כאן בארצינו. זה אירוע לאומי, לא פרטי, ולכן כולם צריכים לקרוע, ולזעוק את הזעקה שלהם לכל העולם, ובעיקר לעצמינו. כן, אני רוצה שחיים של עם שלם ייפסקו, והוא ייצא מאדישותו, ויבין - שזה תלוי בו, הרצח הזה. שזה לא סתם דבר רחוק ולא קשור אליהם. 

מצד שני הרבה פעמים הייתי גם בצד השני של המשוואה וכששמעתי שהיה פיגוע או שקרה משהו רע פשוט

בחרתי להתעלם כי אי אפשר לחיות ככה!

אי אפשר בכל פעם שקורה משהו עצוב לקחת את זה ללב לגמרי ולהרגיש כאילו זה קרהלמישהו שאתה מכיר כי כך פשוט נטבע בים של כאב ועצבות אינסופיים כי הרי כל שבוע יש תאונות דרכים ואנשים מתים, אז נכון שאנחנו אותו עם וכמו שאמרת"אם זה היה קורה לאחד מן הקרובים שלך כן היית נעצב" אבל זאת בדיוק הנקודה - זה לא אחד מהקרובים שלנו!

נכון - יש דברים שאסור ואי אפשר להתעלם מהם אבל גם אי אפשר להישאר תקוע בזה כל הזמן ואת צריכה להבין

שלמשל ברצח של משפחת פוגל את ראית את אותם אנשים  אחרי שהם כבר ידעו על כך יותר מ24 שעות! את לא

יכולה לצפות שאנשים פשוט יעצרו את החיים שלהם כי למישהו שהם בכלל לא מכירים קרה משהו נורא ואיום.

אני מקווה שאני לא נשמע חסר רגש, אבל אחרי שחבר שלי נרצח חשבתי בדיוק אותו דבר והגעתי למסקנה שלפעמים 

פשוט בן אדם לא יכול להכיל את העצב הנורא.

פשוט הגעתי למסקנה שאם אני אעצור ואקח ללב כל מקרה עצוב שקורה (וכאן נכנסים הרבה מקרים... לאנשים אין מה לאכול! וזה נוראי! לאדם אין בית! וזה גם נוראי! יש אינסוף מקרים!!!) - אני לא אוכל להמשיך לחיות.

כל מקרה מצער אותי, אבל אם אני אבכה ואתאבל יום שלם או ימים שלמים על מקרה מסויים שלא קרוב אליי, ואעצור את החיים שלי בגלל זה- אני אתמוטט. זה שובר!

לפעמים אני מרגישה כאילו עוד בשורה אחת עצובה ואני מתפוצצת, מתמוטטת, נפקעת, איך שתקראי לזה! אבל אני לא מסוגלת להכיל כל כך הרבה עצב!!!!

אין מה לעשות, עמ"י ערב זה לזה, ח"ו אני לא אשמח כשקורה מקרה כזה, אבל אני גם לא מסוגלת להתעצב כל כך הרבה... אחרת אני מרגישה שאפסיק להתקיים, כי זה לא אנושי.

אז כן, יש מקום גדול יותר לאנשים קרובים, או לאנשים שהרצח שלהם זיעזע את כל המדינה. כי זה שונה. צריך לדעת לקחת ללב מקרים קרובים, מקרים ספציפיים- אבל לענ"ד אי אפשר את הכל...

בס"ד

בנינו, כל אחד מתמודד עם הכאב בצורה שונה. ומי כמוני וכמוך יודעות את זה.

כי ראית איך החברות שלנו, מהשכבה, כל אחת לקחה את זה אחרת, היו בנות שבכו, והיו בנות שלא הזילו דמעה אחת.

יש שמדחיקות, ויש כאלה שלא מפסיקות לדבר עליה- כל אחת מתמודדת עם זה אחרת. את יכולה להגיד למישהי שזה לא בסדר איך שהיא מתמודדת?! כאב זה דבר אישי! את לא יכולה להגיד לבת שלא בכתה על נעם שנעם לא הייתה חשובה לה! את פשוט לא יכולה להגיד את זה.

א'- כי את לא יודעת מה קורה אצלה עכשיו.

ב'- כי אולי היא לא מסוגלת כרגע לבכות, היא לא בשלב הזה.

ג'- כי היא מתמודדת אחרת עם הכאב ממך.

כל אחת לקחה את זה למקום אחר. וככה גם עם כל ההורגים והנרצחים של עמ"י. את לא יכולה להגיד לבן אדם לעצור. תתאבל. אולי הוא מתאבל עכשיו, ברגע זה? אולי, עצם זה שהוא ממשיך הלאה, וצוחק- זאת ההתמודדות שלו.

וזה לא משנה שנעם זה דבר אישי ופרטי של החברות והמשפחה, ומשפחת פוגל זה עמי- זה לא משנה בכלל.

כי כל בן אדם מתמודד אחרת.

ואגב, גם יש אנשים שלא מרגישים שהכאב הזה נוגע אליהם, גם אותם את לא יכולה "להכריח" להתאבל. אם הכאב הזה לא נוגע בהם את לא יכולה להכריח אותם להתאבל על זה.

א. זה נכון שכל אדם מתמודד בצורה שונה, אבל הנה - בכל זאת התורה קבעה לנו זמני אבלות: שבעה, חודש ושנה.

יש עניין שבשבעה בוכים, מתפרקים, לא קולטים (תראי לי בת אחת שלא בכתה בלוויה, אחת. אצל המשפחה בכו יותר, כי זה כבר יותר קרוב), במהלך החודש כבר יותר מעכלים, מתחילים לחשוב לטווח יותר רחב מה עושים וכד', ובמהלך השנה - מיישמים, וקמים.

אז כן, כל אחד מתמודד אחרת, אבל בעניין כזה - שהוא לאומי - אין "להתמודד אחרת"! אסור לנו, לאף אחד, לצחוק ולהגיד "ככה אני מתמודד"! המדינה כולה צריכה להתאבל, לעצור רגע את שטף החיים ולחשוב - למה זה בא עלינו? מה קורה לנו? ואח"כ - איך משנים את המצב? מה אנחנו יכולים לעשות?

וזה משנה, מאוד מאוד, אם זה פרטי או לאומי, כי אצל נעם אני לא אבקש מכל עמ"י להתאבל, כי עם כל הכבוד - אם נעצור על כל בנאדם שנפטר - לא יהיה לזה סוף. וזה גם לא נכון. מי שמחוייב באבלות זה רק המשפחה המצומצמת. זה משפיע גם במעגלים יותר רחוקים, אבל לא צריך לדרוש.

וכאן כן. זה דבר שכולנו אשמים בו, והוא נוגע לכולנו.

ב. אני אמנם לא יכולה "להכריח" בצורה פרטנית, אבל אדם מעמ"י שלא מתאבל - זו בעיה, בעיה רצינית שאת לא יכולה להכחיש. וגם כמדינה צריך הרבה יותר אבל. תראי מה עשו אצל רבין. זה היה אבל לאומי (ואני ל-א נכנסת עכשיו לפולמוס הזה.), כל שנה מזכירים אותו, כי זה לא סתם עוד אדם שנפטר בסתם עוד דרך.

לא נעצור את החיים בשבילם.

אם נעצור את החיים לא יצא טוב מזה, והם לא היו רוצים שנעצור את חיינו.

אני חושבת שהנקמה הכי גדולה בערבים חוץ מכל הדברים זה להמשיך, להראות להם שאנחנו לא נכנעים.

ליפול לדכאון וליאוש זה להכנע.

למה אחרי השואה אף אחד לא חשב להפסיק את החיים?

כי הבינו שהחיים זה דבר חשוב, דבר שצריך להמשיך אותו.

שעמ"י חי!

למרות הכל אנחנו חיים ולא ניכחד לעולם!

מה עדיף שנעשה? נשב כל היום ונבכה?

מה יצא לנו מזה?

עוד צער, עוד עצב ושם המשך ושמחה.

החיים קשים, אנשים מתים אנחנו חיים במציאות כזאת ואין ברירה אלא להתמודד.

התמודדות זה לא לעצור את החיים!

זה להמשיך אותם, למען בני פוגל, למעננו ולמען כל עמ"י.

זה לא נכון שאנחנו לא עושים כלום וסתם ממשיכים בשגרה, הקימו מאחז לזכרם (והרסו אותו היום הרשעים האלה!)

כולנו מדברים בהערצה על תמר פוגל, היישוב איתמר עושה דברים לזכרם.

תדעי לך שגם אם הם היו קרובים שלי, הייתי ממשיכה!

כי זה מה שצריך להיות.

לעצור את החיים לא יועיל לאף אחד.

כולנו, כל עמ"י, צריך לעצור את החיים, לפחות לדקה, ולהתאבל, ולהצטער, ולבכות, ולמחות על העוולה והזוועה שנעשים כאן בארצינו. זה אירוע לאומי, לא פרטי, ולכן כולם צריכים לקרוע, ולזעוק את הזעקה שלהם לכל העולם, ובעיקר לעצמינו. כן, אני רוצה שחיים של עם שלם ייפסקו, והוא ייצא מאדישותו, ויבין - שזה תלוי בו, הרצח הזה. שזה לא סתם דבר רחוק ולא קשור אליהם. 

לא אמרתי, מותר לקום אח"כ ולהמשיך - בדיוק כמו שאמרת. אבל א"א לקום מאבל, אם לא ישבו בכלל. לוגית, איך נקום ונמשיך אם לא ישבנו (בתור עם)?

אותו יום שבו הם נרצחו לא הייתה משפחה נראה לי שלא הייתה עצובה והמומה מהכאב.

זה עבר, זה היה עכשיו נותר לנו להמשיך.

בנוסף, צריך לדאוג שלא ישכחו את זה.

החיים חיבים להימשך כי זה טבעו של עולם!

ומזכירים את פוגל בכל הזדמנות אפשרית.

מנסים לדאוג שלא ישכחו אבל מה שמפריע לי זה שאנחנו ממשיכים בשגרה, הולכים ללימודים, מתחתנים, מולידים ילדים, עושים חיים וכו'.

אני לא מבינה בגלל שמשפחה נרצחה אסור לי יותר לשמוח ולהנות??

זה דבר שכל כך נוגד את התורה והיהדות!

איפה שמעת ממני שהחיים צריכים לעצור באופן סופי כמו שתיארת את זה?? להפסיק לשמוח ולהנות???

אני שונאת שמוציאים לי מילים מהפה, ומקצינים מה שלא צריך.

ולך זה נראה שמזכירים אותם בכל הזדמנות אפשרית, דוסית יקרה.

יש אנשים שבכלל לא שמעו על זה, וחמור מזה - שמעו ולא מבינים למה מתרגשים מזה, ואפילו חושבים שזה נכון וצודק שהם מתו!

התיחסתי לפותחת השרשור.

ו"דוסית יקרה"? למה זה נשמע לי מזלזל קצת?

אנשים בארץ שלא שמעו על זה תסלחי לי חיים בבועה נוראית.

וכאלה שחושבים שהיה נכון להרוג אותם אני מתביישת לקרוא להם יהודים.

פותחת השרשור שאלה איך אפשר לחזור לשגרה ועל זה הגבתי.

בקשר לאנשים שחובים שזה היה נכון- את חושבת שתצליחי לשכנע אותם?

את חושבת שלא ניסו לשכנע אותם?

לא קוראת את שרשורי --- אהם אהם ----!!! |נחרד|

ולא היה זלזול, אלא צניות מסויימת, להדגיש את מה שאמרתי מקודם - שרק הדתיים בערך ישבו.

אני צריכה לסלוח לך? יש מציאות כזאת! ויפה שאת מתביישת, אבל הם לא! ובוודאי שנצליח בסוף לשכנע אותם, אחרת למה אנחנו כ"כ עמלים?

בכל מקרה, סטינו מהנושא.

לשבת, לשבת זה מרצון, לא ישבנו. קיבלנו מכה אדירה אז נפלנו, אבל גם קמנו, החלק החשוב הוא לקום! הכי קל זה להיות עצוב כל היום ולהשאר שרוע על הרצפה! החכמה היא לקום, לנער את הידיים ולהמשיך ומזה רק להתחשל ולהמשיך לצמוח!!

שנזכה...

מצד אחד זה באמת עצוב מאוד (גם אני הכרתי תרב פוגל)

מצד שני להפך אנחנו צריכים לצאת  מהבכי ומהאבל לפעול עכשיו יותר ממה שפעלנו עד עכשיו להוציא מזה שהוא נרצח דברים טובים לע"מ (לא שאני שמח שהוא נרצח,ממש לא,) אבל אם זה קרה אנחנו צריכים לבדוק ולהתחזק ולהגיע לשורש הבעייתי שממנו קורים כל הבעיות שיש בארץ ולהתחיל לשנות .

אסור להכנס ליאוש אלא ההפך להתחזק מזה ולהשפיע על כלל הציבור.

חזק ונתחזק בעד עמינו ועד ערי אלוקינו.

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד.

מותר וצריך להתאבל, אבל אסור להכנס לדיכאון.

      מתאבלים- וממשיכים.

הכי חשוב להמשיך בחיים הרגילים.

בס"ד

העונה לשם- "הכריחו אותם להתאבל"-!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ועכשיו ברצינות, אם כל הכבוד לך שיראל (ויש לי אלייך כבוד), לא לך ולא לאף אחד אחר אין שום זכות להגיד לי איך להתאבל.

גם חבר של אח שלי נפטר, שבוע בדיוק אחרי נעם, ויוצא לנו די הרבה לדבר על זה ביחד. הוא אומר משפט נכון, שבהתחלה ממש לא הסכמתי איתו- "אני שונא את כל המתיפיפים האלה, שלא היו קשורים אליו בגרוש, ואז פתאום, אחרי שהוא נפטר, פתאום הם היו חברים שלו במשך שנים, הפכו אותו לצדיק! והי! הוא היה בדיוק כמוני וכמוך! ילד! נער! גם הוא עשה שטויות, גם הוא הפריע בשיעורים, גם התחצף, נ-ע-ר! אל תהפכו אותו למי שהוא לא. אל תהפכו את הקרבה שלכם אליו, אם היא לא הייתה." - שיראל, דקה לפני הרצח, לא הכרתי את משפחת פוגל. לא היה לי שמץ מי הם (אולי היה לי, כי אני "מכירה" קצת את סבא שלהם). אבל אף אחד לא הכיר אותם.

אז נכון- זה מזעזע, לרצוח, אבא, אמא, ילד בן 11, ילד בן 9 (ואני מקווה שאני אומרת את המס' הנכונים.) ותינוקת בת חודשיים. לרצוח. בדם קר, בלי למצמץ בכלל- נורא, מזעזע, איום, חוסר נשמה- שום דבר לא יכול להגדיר את זה. אבל לא הכירו אותם. איך את רוצה שיתאבלו על מישהו שלא הכירו?

את מקטרגת על עמ"י בלי חשבון. אבל זה העם שלך! שלך! גם אם את מתכחשת לו. הוא עושה דברים איומים, נכון, הגירוש, האדישות, המשפחות שנרצחות ואנחנו לא זוכרים אותם - "כי רבין יותר חשוב" - אבל במקום להתלונן, אולי ננסה להבין למה זה בא, במקום להגיד שהם לא בסדר בוא ניראה איך אנחנו מכנסים אותם לתוך המשפחה שנקראת עמ"י. ולא בכח, רק במח.

הסברתי, ואני אסביר פעם אחרונה. אם לא תבינו, בעייתינו גדולה משחשבתי, כי אפילו הציבור הדתי לא מבין:

רצח משפחת פוגל זה רצח שונה. לא בשיטת / גיל הנהרגים. מהותית.

זה לא משנה אם הכרת / לא הכרת אותם, ולא משנה אם את מצליחה לבכות / לא, לא דרשתי את זה.

זה עניין של עם ישראל - שאדם נרצח למענה.

וכן, אני רוצה שיתאבלו, גם אם הם לא הכירו אותם. כי זה לא אבל פרטי - "כי הכרתי אותם" ואהבתי אותם, אלא כללי-לאומי - כבר אמרתי למה.

אני ח"ו לא מקטרגת, רק אומרת - זה מצב נורא שחייב תיקון. חייב.

בס"ד

מאשר ללכת עצוב כל היום..אפשר לגרום לערבים ללכת עצובים כל החיים וד"ל..

אפשר להגיד לך משו?! חברות שלי מהאולפנה (3) הם גרות באיתמר. שלושתם היו באותו ערב בבית של פוגל בערב שבת. יותר מזה. אחת מהם היא החברה הכי טובה של תמר פוגל אז כשתמר פוגל באה להיכנס הביתה\ והבית היה נעול, היא הלכה לחברה הזאת, וקאה לה ולאבא שלה.. וכן, חברה שלי ראתה כמעט הכל, היא הרימה את הילד הקטן שניסה להעיר את אבאשלו שכולו היה מלא בדם. כן. היה לה מלא סיוטים, אבל עכשיו היא החליטה להמשיך לחיות. ולא להיות כל החיים בדיכאון. כי אם כל החיים היינו נשארים בדיכאון, אז מה?! מה היה יוצא לנו מזה?! כלום!!! 

אולי האנשים האלה לא היו כ"כ מןדעים לכל מה שהיה..

אולי הם רצו לשמח את עצמם שלא ישארו בדיכאון..

את לא יכולה לדעת..

יומטוב!!!

עם ישראל חי!!!

בישיבת 'מרכז הרב' היה לפני ארבע שנים פיגוע, כזכור לכולנו, ובו נרצחו שמונה מבני הישיבה הי"ד. בגלל האבל, חשבו תלמידי הישיבה לבטל את מסיבת פורים שתוכננה. קם הרב ויס ואמר שמסיבת פורים תהיה ושבפורים הזה צריך לשמוח לא פחות מבכל שנה אחרת. אני לא זוכרת מה עוד הוא אמר שם אבל העיקרון הובן, אני מניחה.

בס"ד

מה שעזר זה שאחרי זה הלכו לבית של המחבל וטינזמו לו את החיים(לטנזם=בלשון העם לזרוק אבנים)..תהיה בטוחה(/בטוחה) שזה הרבה יותר עזר מזה שהמשיכו את המסיבה..חוץ מזה שזה הפחית את רגשות הנקם שזה דבר חשוב!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....