סמדר הייתה נערה מוצלחת ומוכשרת, ורק דבר אחד העיב על אושרה: היא הייתה עיוורת. בגיל חודשיים פגע במוחה נגיף והרס את אזור הראייה. הדבר לא הפריע לה ללמוד בהצלחה בבית ספר רגיל עם ילדים רואים, וכך היה גם בתיכון ובאוניברסיטה.
אך כאשר סמדר ביקשה להכיר מישהו שאיתו תבנה את ביתה, היא נתקלה בקשיים. לא כל בחור מוכן להתחתן עם עיוורת, למרות שהיא בחורה טובה ואינטליגנטית.
לאחר כמה שנים מצאה סמדר סוף סוף את האדם המתאים – עוזי, בחור שלמד אף הוא באוניברסיטה. עוזי התפעל ממידותיה הטובות ומאישיותה החיובית, ולא חשב שעיוורונה יפריע להם לחיות באושר.
עוזי היה בעל מסור. הוא תמך בסמדר וליווה אותה. הוא ידע שיש דבר אחד שהיא לא מפסיקה לקוות אליו: שיימָצֵא טיפול רפואי שישיב את ראייתה. במשך כל השנים היא התעניינה וחיפשה מחקרים חדשים שעוסקים במחלתה, ועכשיו גם הוא נרתם לחיפוש ולהתעניינות בנושא.
ואכן, יום אחד הגיע עוזי הביתה ובפיו בשורה משמחת: במרכז רפואי אמריקני אחד גילו דרך לטפל במחלה של סמדר. אמנם הסיכויים אינם רבים, אבל בכל זאת יש תקווה.
הניתוח היה יקר מאוד, אבל אין דבר חשוב יותר מחוש הראייה. סמדר ובעלה השיגו את הכסף, ונסעו לארצות הברית.
במרכז הרפואי נכנסה סמדר לסדרת בדיקות ארוכה וקשה, שנמשכה שבועות ארוכים. לאחר חודשיים נקבע להם תור אצל הרופא שיחליט האם היא מתאימה לניתוח.
המתח היה עצום. כל הלילה שלפני התור עוזי וסמדר לא עצמו עין. סוף סוף עלה הבוקר והם נסעו למרכז הרפואי, לשמוע את גזר דינו של הרופא.
כבר מהמשפט הראשון הם הבינו שהמצב לא מעודד. 'הניתוח הסטנדרטי אינו רלוונטי לסמדר', אמר הרופא, 'מכיוון שאזור הראייה במוח כבר התנוון. יש רק פיתרון אחד: להשתיל במוח רקמה חדשה מתורם חי. הבעיה כמובן שהתורם יאבד את ראייתו. תרומות של רקמת מוח מתורמים חיים מגיעות לעיתים נדירות ביותר, וגם אז יש תור ארוך של ממתינים. למעשה אפשר לומר שאין לנו שום פיתרון עבורך, סמדר'.
האכזבה הייתה עצומה. סמדר חזרה עם בעלה למלון, ובכתה במשך ימים ארוכים. כל תקוותיה נגוזו. כל הבדיקות הקשות היו לשווא.
הטיסה לישראל הייתה אמורה להיות רק בעוד שבועיים, וסמדר פשוט שקעה בדיכאון. היא לא יצאה מהמיטה בחדר המלון ואיבדה כל טעם בחיים.
יומיים לפני הטיסה, התקשר הרופא לסמדר, ובישר: נס של ממש התרחש! כנגד כל הסיכויים הגיעה תרומה מתאימה מתורם חי, והיא יכולה להיכנס לניתוח עוד היום.
אין מילים לתאר את האושר של סמדר. כל הדיכאון חלף באחת. לאחר עשר שעות היא כבר הייתה בחדר ההתאוששות, לאחר תום הניתוח שהוכתר בהצלחה.
אבל רגע לפני שהתחבושות מעיניה הוסרו, אמר עוזי שהוא מבקש לגלות לה משהו חשוב, שהוא לא אמר לה כל החיים: 'תדעי לך שאני עיוור', אמר.
סמדר הייתה המומה. עוזי עיוור כל החיים והיא כלל לא הרגישה? הוא כנראה עשה זאת כדי שהיא לא תחוש אומללה שרק עיוור מתחתן איתה. אבל היא לא כעסה עליו. למעשה הוא כלל לא העסיק אותה עכשיו מרוב התרגשות על הראייה שחזרה אליה. היה לה כל כך הרבה מה להשלים... היא רצתה לראות את נופי הארץ הנפלאים שעד היום רק שמעה עליהם... והיו מוזיאונים רבים שהיא רצתה לבקר בהם כדי לראות את התמונות והמוצגים... והיו אנשים שהיא רק שמעה את קולם, ועכשיו היא תוכל גם לראותם...
את בעלה העיוור היא כמובן לא יכלה לקחת לכל המקומות הללו. הוא הרי לא רואה, אז מה זה יוסיף לו?!
תוך כמה חודשים חשה סמדר שכבר אין לה שום דבר משותף עם עוזי בעלה. אמנם כאשר היא הייתה עיוורת הוא התמסר לה באופן מיוחד, אבל עכשיו המצב השתנה. בכלל – אולי עדיף לעזוב אותו ולמצוא לעצמה בעל רואה, שאיתו תוכל להשלים את מה שהחסירה עד היום...
כשעוזי שמע שהיא מבקשת להתגרש, הוא ביקש לפגוש בה עוד פעם אחרונה. 'יש דבר שלא התכוונתי לומר לך עד יום מותי', אמר עוזי בדמעות, 'אבל כדאי שתדעי אותו. התורם האלמוני שבזכותו את רואה, הוא אני! כל חיי הייתי רואה, אך כשראיתי כמה את אומללה החלטתי להקריב את מאור עיני למען אושרך. אמרתי לרופא שיוציא ממוחי את הרקמה הדרושה לצורך הניתוח שלך. אם את רוצה להתגרש לא אעצור בעדך, אבל תדעי כל חייך שהיית כפוית טובה כלפי אדם שהעניק לך את מאור עיניו'...
