אני מתקרבת לראות מה איתה,
קוראת לה ומגלה שהיא בוכה קצת,
"מה קרה נשמה?"
"סתם, אני לא מרגישה טוב..."
אני יודעת בדיוק למה,
ולא, אני לא אשאל,
לא מה היא לקחה ולא שום דבר אחר,
לא, אני לא קשורה אליה בצד הזה,
ב"ה לא מבינה בזה כלום,
עושה את עצמי תמימה,
"אוי מאמי, תרגישי טוב!
אם את צריכה משהו תגידי לי."
אני רוצה לצעוק לה:
"דייי!!! למה את עושה את זה לעצמך?
תראי איך את נראית- כמו שק מפורר!
הלכת בדרך לא טובה,
תחזרי מהר לפני שיהיה מאוחר!
לא הכל אפשר להשיג ככה אם בכלל,
את הורסת את עצמך!
בואי, נתחיל מהתחלה,
נעשה חיים אמיתיים,
תתנתקי מהחברות האלה,
הם מקסימות, אבל עושות לך רע!
את כל כך מדהימה, בשביל מה לקלקל???"
אבל אני שותקת,
מפחדת,
נותנת לה ללכת, לשקוע,
משאירה אותה לגורלה,
נתונה בידיים מקולקלות, אין מי שיחזיק...
אני כועסת על עצמי!!! איפה הייתי? מה קרה לי???
3 שנים שהיא מנסה להתחבר, להתקרב,
ואני מתרחקת...
יש לי חברות, לא רוצה בקרבתה, לא כיף לי,
לא רואה כלום- נטשתי אותה!
והינה טיפשה, קבלי את התוצאות בפרצוף!!!
הכל בגללך! אגואיסטית דוחה אחת!!!
מגיע לך! תבכי ואל תפסיקי!
תאכלי את עצמך מרוב ייסורי מצפון!
וגם זה לא מספיק....
מה אני עושה עכשיו???
ואני בטוחה שגם המדוברת לא רוצה שתכעסי על עצמך בגללה, תחשבי על זה.