|
בימים אלה מונה חגי אלעד, מי שהיה במשך שש שנים המנכ"ל הראשון של "הבית הפתוח" בירושלים, למנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל. חבישת שני הכובעים על -ידי אדם אחד אינה מקרית כלל. שכן בראש מתקפת הזכויות, שבה אנו נתונים בעשורים האחרונים, ניצבה לאחרונה קהילת הגאים, כשהעילה היתה "מצעד הגאווה", אשר דוברר באינטנסיביות על-ידי "הבית הפתוח". הפעם, יעד המתקפה הוא המסורת העלובה בת אלפי השנים של המיעוט המונה 93% מן האוכלוסייה, לפיה זיווג בין גבר ואשה הוא נורמלי וטבעי, והקשר הממוסד ביניהם הוא המסגרת האופטימלית לגידול צאצאים. שהרי אם אתם סבורים כי מסורת זו היא שהביאה אותנו מדור לדור אל המאה ה-21 – אתם ראויים לחינוך מחדש, וזה יינתן לנו על-ידי הקהילה המאורגנת של ההומואים והטרנסג'נדרים.
באחד מן האתרים הרבים של קהילה זו, "הבית הפתוח", מוגדרת באריזת מילים עכשווית השקפת הרוב המוחלט של האנושות על אורח חייו הטבעי כ"מסורת של הטרו-סקסיזם שמרני", שיש למגר אותו במסגרות החברתיות ובהן המשפחה, בתי הספר, המדינה והממסד הדתי. כלי הנשק שבאמצעותם מתכוונים להכניע את יעד ההתקפה הם ה"סובלנות", ה"פלורליזם" ו"כיבוד זכויות הפרט". בשפת בני אדם נאמר שם, בעצם, שאם לא נאמץ את האג'נדה ההומוסקסואליסטית, נתויג כהטרו-סקסיסטים שמרניים, חלילה, ואם איננו מקבלים את ההשקפה שאורח החיים של 7% של האוכלוסיה הוא הנורמה, ואילו יתר ה-93% הם החריגים, משמעות הדבר היא, שאיננו סובלניים ואיננו פלורליסטים.
מהצגת הדברים באתר "הבית הפתוח" משתמע, כי לא ניתן עדיין להגדיר את החברה הישראלית כ"סובלנית", וזאת אף-על-פי שהחוק הישראלי לשוויון הזדמנויות בעבודה אוסר אפליה בקבלה לעבודה מחמת נטייה מינית; למרות שתנאי גיוסם ושירותם הצבאי של חיילים וחיילות הומואים ולסביות שווים לאלה של שאר החיילים; למרות שזוגות חד-מיניים שהתחתנו בחו"ל יכולים להירשם במרשם האוכלוסין בארץ; למרות שבני זוג מאותו מין זכאים להטבות, עקב עבודת בן הזוג האחר; למרות שבן-זוגו של אדם שנפטר בהיעדר צוואה זכאי לרשת אותו, ולמרות שמשרד הפנים מכיר ברישום שנעשה בארה"ב ובו נקבע כי לילד יש שתי אמהות.
אז נכון שאיננו סובלניים כמו העם שעימו אנו אמורים לחלוק את ארצנו, ולהקים יחד "חברה אזרחית", אבל בכל זאת תודו, שאנחנו לא ממש גרועים.
יופיה של הצנעה
לעומת זה, לטענה של היעדר הפלורליזם, שאנו חוטאים בו, יש מידה רבה של צדק. שהרי לפי השתיקה של רובנו, נוכח ההתקפה על רצוננו להגן על נטיותינו הטבעיות, על השקפותינו הבסיסיות ועל אמונותינו, ניתן היה לחשוב שכולנו מסכימים עם הדוקטרינה ההומוסקסואליסטית, ואילו רק חרדים קיצוניים, במיוחד אם הם ירושלמים, הם "הטרו-סקסיסטים שמרניים". אגב מצעדים בערים פלורליסטיות – אם קהילת הגאים מחפשת סביבה פלורליסטית ואוהדת באמת, הנה הצעה: שיערכו את המצעד הבא של הקהילה בנצרת או בעכו.
מה שמבלבל במיוחד הוא לגלות מהו המקום בשיח המלוטש הזה של כלי הנשק השלישי המופעל עלינו, זה של 'זכויות הפרט'. כי לכאורה ניתן היה לחשוב, שאחת הזכויות העיקריות, שבעזרתה ישאפו ההומוסקסואלים לשפר את מעמדם החברתי, תהיה דווקא ההגנה על הפרטיות. זאת בטענה הצודקת באמת, המבוססת על ההבחנה בין המרחב של הפרט לעומת המרחב של הכלל, כי העדפתו המינית של אדם שייכת לצנעת חייו האישיים, ואינה עניינו של הציבור.
נראה, כי מקורה של הבחנה זו הוא ברבדים עמוקים ביותר של הווייתנו האנושית. קיימת בנו רתיעה בסיסית ביותר מחשיפה ברבים של פונקציות פרטיות, הקשורות בתחזוקת גופנו ובטיפול בצרכינו המיניים והאחרים. למעט אכילה, פעולות אלו שייכות למרחב המאוד אישי שלנו, שהצנעה יפה לו. אנו אף נמנעים מלדבר עליהן (למעט בטלויזיה), מלבד עם אנשים שעמם יצרנו אינטימיות. יתרה מזאת, הבחנה זו היא כה בסיסית, עד שרוב החברות רואות לעצמן זכות לאסור על הפרט לבצע בפרהסיה פעילויות דיסקרטיות אלה, כמו למשל להתערטל או לקיים יחסי מין בפומבי – גם אם אלה נעשים בהסכמה.
המקור הטבעי של הפרדה בין הדיסקרטי-אישי לבין הפומבי-כללי, שמקובלת בכל החברות האנושיות המוכרות לנו, איפשר יותר מאוחר את יישומה והרחבתה לתחומים אחרים של חיינו, שאינם קשורים דווקא בגופנו, ונראה שהעובדה שמקורה הוא אכן הטבעי, הוא סוד הצלחתה במסגרת המאבק של מאות השנים האחרונות על חירויות הפרט.
הפרדה זו מהווה אבן יסוד בכל האידיאות החברתיות והפוליטיות, שחקקו על דגלן את ערך החירות בכלל ואת חירות הפרט במיוחד, בעיקר אם אינו נמנה עם הרוב. בעזרתה צומצם בהדרגה כוחם של מוסדות השלטון על חשבון הרחבת התחום האישי של הפרט, שבו לא ניתנה לשלטון או לחברה דריסת רגל. אמנם מיקומו של הגבול בין עולמו הפרטי של האדם לבין זה של החברה משתנה מתקופה לתקופה, אך אין מחלוקת בין שוחרי חופש אמיתיים, כי עצם התיחום בין הפרטי לציבורי הוא הכרחי, כדי להגן על הפרט מפני עריצותו של השלטון (האזרחי או הדתי) או של רוב.
דחיקת הרוב לעמדת התנצלות
אלא שבאופן מפתיע דווקא הזכות לפרטיות אינה חלק מארסנל הזכויות של ההומוסקסואלים. חסר זה מוסבר באחד מאתריהם באמצעות סיסמה קצרה וקליטה, כי "האישי הוא פוליטי". אמנם קביעה זו לקוחה מן המאבק הפמיניסטי, אלא שהיא מאפיינת קבוצות רבות הנושאות את דגל השיח החדש של ה"זכויות". משמעותה של קביעה זו אינה רק מחיקתה של ההבחנה בין הפרטי לציבורי, המאפיינת את החשיבה של שוחרי כבוד האדם, אלא משקפת היפוך יוצרות של ממש. שהרי הזכויות של הפרט בשיח החדש – קרי: "האישי הוא פוליטי" – אינן משמשות עוד כדי להגן עליו מפני עריצות הרוב או מפני התערבות החברה בענייניו האישיים, אלא להיפך. מה שמכונה "זכויות הפרט" שלו אינו אלא רצונותיו של מיעוט, שאין שום צדק בהעדפתם על פני אלה של הרוב. כשהוא חמוש בהן, ובמסווה של מגננה, מהווה הפרט המשתייך לקבוצת מיעוט, גם אם הוא קטן וחריג, מעין יחידת לוחמה פוליטית, במתקפה שמטרתה לקעקע את הסדרים החברתיים שמעדיף הרוב, בכל הקשור למשפחה, למדינה ולמימסד החברתי.
במקרה של ציבור ההומוסקסואלים והטרנסג'נדרים, מנצלים ארגונים של מיעוט קטן באופן מתוחכם את המובן המסורתי שמייחס הרוב המותקף על-ידיהם למונח "זכויות הפרט" – כהגנה לגיטימית על המיעוט מפני עריצות בלתי מוצדקת של הרוב – וזאת כדי להציב את הרוב בעמדת התגוננות על "עריצותו" כביכול, המוגדרת כ"הטרו-סקסיזם שמרני". כשהרוב מצוי בעמדת התנצלות, מפעיל המיעוט הלוחמני את נשק "זכויות הפרט" כדי לערער את בטחונו של הרוב בתחושותיו הטבעיות, בשכלו הישר ובצדקת ערכיו והשקפותיו היסודיים ביותר.
הרוב, בעולם ובישראל, חש רתיעה טבעית ואף סלידה מדיון פומבי בהעדפות מיניות, מהכרזה עליהן ובוודאי מהגדרה עצמית על-פיהן. רובנו סבורים שנושאים אלה הם פרטיים, ש"אישי הוא אישי" וששם עליו להישאר. הרוב אינו רוצה להיחשף להעדפה המינית של מי שהוא אינו מכיר. לאור המתקפה נגדו, הכופה עליו את הפרטיות האינטימית של זולתו, עומדת לו הגנה אחת: הגנה מפני הפרטיות. |
). ובמקום לעזור להם אנחנו נבהלים מהם ובורחים בצרחות. מקללים מישהו שלובש כיפה ורודה - "יאו! איזה הומו הוא." 
