אתמול ישבתי עם עצמי וניסיתי להבין מה גורם לי לתסכול הלא ברור הזה, הרצתי כל מיני סיבות בראש...
עד שהבנתי משהו שלפי דעתי הוא נכון!
יש הרגשה שלא שמים עלינו! כאילו ברגע שאתה גר מעבר לקו הירוק, או מספיק רק שיש לך כיפה וסרט כתום על האוטו, כבר אתה מסומן ולא משנה מה תגיד.
מצטערת על ההשוואה אבל אני חייבת- 25 שנה הציבור "שלנו" נלחמים על פולארד, הפגנות, שכנועים, מה לא? אבל הוא עדיין שם...
משפחת שליט שהם כביכול בסדר, הם לא מתנחלים, 5 שנים והוא בבית...
ומה היה בהסכמי אוסלו? זה הגיע לדברים שלא נדע, חצי מהעם בוכה וצועק, אבל לא! לא אכפת ממה שאנחנו אומרים!
גוש קטיף, מישהו הקשיב לנו בכלל? בשביל מה לא הפסקנו לעשות הפגנות? עאלק דמוקרטיה...
ומחאת הקוטג' או אני לא יודעת מה, הלך להם לא רע...
למה זה קורה? למה מתייחסים אל הדעות שלנו בזלזול כזה ובחוסר אכפתיות?
זה נראה לי הדבר שגורם לנו להגיע להשתמש בידיים ולעשות דברים שלא חלמנו שנעיז...
באמת כמו שאמרו פה, לא נותנים לנו להשתמש בפה, יש ברירה אחרת? נשארו רק הידיים!
אבל מה, חשבתי גם על זה שזה מאוד חכמה לשבת בבית ולהגיד "לא מקשיבים לנו...",
מה אפשר לעשות? חשבתי על ללכת קבוצה, מהציבור "שלנו", נוער או לא יודעת מה, לא צריך להיות משהו המוני, לעמוד מול מקום שיושבים בו אנשים מ"למעלה", כנסת, או בית ראש הממשלה או אני לא יודעת מה, עם סלוטייפ על הפה, ופשוט לעמוד עם שלטים, בלי רעש, אלא הזעקה שבשתיקה!
כשחשבתי על זה רצו לי בראש כל מיני משפטים: "נמאס לנו לצעוק סתם!" "די" "פעם האמנתי בדמוקרטיה..." "כל מה שאני רוצה זה לחיות בבית בשקט..."
קיצור, מה אתם חושבים על דבר כזה?


