בס"ד

כן, אני אותה האחת שדיברתם איתה על ההתאבדות- ואני רוצה להגיד לכם משהו : גם אני הייתי שם.

גם אני הייתי שם ומה שרציתיזה למות, לא כי "זה מגניב וקול ומה יגידו אחר כך..." - כי באמת לא יכלתי יותר.

לא עניין אותי כלום, לא המשפחה, לא החברות, לא האחים, לא הבית ספר, לא האוכל, לא המחשב, לא שום דבר. החיים בשבילי היו לא חשובים. היעוד- לא עניין אותי, ערך החיים לא היה שווה בשבילי. הייתי אדישה להכל, אם זה יום מרגש, אם זה יום שמח או עצוב- מתה מהלכת ברחובות. 

דמיינתי את עצמי מתה, דמיינתי את "השקט אחרי הסערה", והרגשתי שלווה.

דמיינתי איך אני עושה את זה, מתי אני עושה את זה, ואיפה. 

והנה אני פה, נמצאת ב"שמע קולי" ועוזרת לאנשים שבמצב שלי. ואתם יודעים משהו? אני עדיין מתמודדת, שנה וחצי אחרי, קורה לי ששוב עולה בי מחשבה ערורה שאומרת לי... "נו... עכשיו! תעשי את זה עכשיו! אל תחכי! אחר כך יהיה מאוחר מדי..." - ואיך קורה שאני עדיין כאן? כי כיום, אני יודעת מה לעשות ואל מי לפנות, מה לקרוא כדי לחזור בי.

אתם שואלים איך מגיעים למצב הזה, ואני אענה לכם- זה יאוש. יאוש מהסביבה שלך, ויותר גרוע מזה, זה יאוש מעצמך. אתה לא מאמין בעצמך שאתה מסוגל להמשיך להתמודד עם הקשיים והניסיונות שה' הביא אלייך, יאוש עצמי. 

איך מגיעים למצב של התמודדות? עם אנשים מדהימים שלא מפסיקים לעזור לי גם היום, שנה וחצי אחרי, שדואגים לי, תומכים בי, משמחים אותי, וכל פעם שאני מתקדמת- הם מזכירים לי איפה הייתי ואיפה אני עכשיו- אני אומרת את זה בקול וצורחת- אי אפשר לצאת מזה לבד! בשום פנים ואופן לא! אני פונה לכל אלה שעלתה  מחשבה כזאת בלבו- מתחננת אני אליכם! תדברו! לא לשתוק! לפנות, לדבר, לספר- כי אחר כך- "אין דרך חזרה". ואם יש לכם חבר\חברה שמדבר על מוות- אני מבקשת בכל לשון של בקשה- תפנו למישהו מבוגר! גם אם אותו אדם ביקש ממכם שלא- זה עניין של חיים ומוות! - לפנות, לדבר, לא להתבייש! תטפלו בזה כל עוד אתם יכולים! 

ענבל יקרתי, לא מסכימה איתך כ"כ בקשר לרב שצרח בהלוויה מעל הקבר שלו שזה מעשה נורא, ואסור- הי! אין רחמים על ההורים? המשפחה עצמה? את יודעת איזה נורא זה?- הנוער- אני מסכימה! כן, לעשות שיחות אחר כך בישיבה עם הנוער עצמו- לא להכפיש שם של הנער- אבל בכללי! כן! לדבר על זה! לא להתעלם! אבל בהלוויה? ליד ההורים? האחים? מעל הקבר שלו?- לדעתי צריך לדעת לשם גבולות לעצמנו, מתי להגיד דבר כזה ומתי לא.

איך מונעים מקרים נוספים? ל-ד-ב-ר!!!!

לא להשאיר דברים בבטן! לא דיכאונות, לא דברים משמחים! לא להשאר! אין טעם להשאר את זה אצלנו! יש מסביבנו כ"כ הרבה אנשים טובים ומדהימים שמוכנים לעזור, ויכולים לעזור- אז למה להשאר אצלנו בבטן?!

לכל דבר, לשיחה, לעידוד, למילה טובה, לשחנ"ש, או כל דבר שעולה ברוחכם- צוות שמע קולי.

אם את\ה מעוניינ\ת לדבר דווקא על נושא "התאבדות", בשמחה בשיחה אישית או במסר- תבקשו את דניאל, אני אשתדל לחזור כמה שיותר מהר  

אני מסכימה איתך על דרך ההתמודדות.

ומה שכתבתי היה סוג של פריקה אז אפשר לחלוק עלי ובכל מקרה לא שיניתם את דעתי.

אם נסתכל רק על המשפחה אז ברור שלהגיד דברים כאלה זה קשה.

ויודעים מה? בואו נוריד את הרב רגע בהלויה.

אנשים כעסו שבעלון לשבת נכתבו דברים נגד המעשה.

לא קשור לנער!!! קשור לעצם המעשה.

וכעסו על אותם אנשים.

אגב, הרב ביקש רשות מהאב להגיד את הדברים והאב נתן את רשותו כי גם הוא הבין כמה אחריות יש לרב על כל הנוכחים.

הרב גם פרסם שהוא שאל גדולים ממנו והם אמרו שלמען הבריאות הנפשית של כולם חיבים להגיד את זה ודווקא שם.

איך קרה שמתחת לאפך קרה דבר כזה- איך קרה שהיה כאן נער במצוקה כ"כ גדולה- ואיש לא ראה ולא שמע??? מה שייך לצעוק, להאשים ולהפחיד???? זה ממש לא עוזר- לא לו- ולא לאחרים שמרגישים כמוהו. כשמישהו נמצא במצוקה נפשית- צריך לפתוח לו פתח, לדבר, להבין, להקשיב, לא להאשים ולצעוק שההרגשות שלו לא לגיטימיות...

ככל שברור לאנשים שמגנים את המעשה הזה ומוחים עליו פחות מתאבדים

אני לא שופטת אני כועסת.

ה' מביא לאנשים נסיונות כי הוא יודע שהם יעמדו בהם.

התאבדות זו גאווה. כן- זה לקחת את חייך ולהתייחס אליהם כאל שייכים לך בלבד. שום התחשבות בכך שלהוריך ולריבונו של עולם יש שייכות רבה עליהם. בלי שום התייחסות לכך שאינך יודע מדוע התעוררת גם הבוקר. פשוט נורא איך שאנשים מוכנים להרוס ת'חיים של מי שבסביבתם.

 אני יודעת שמה שכתבתי פה נוראי. כי להגיד דברים רעים על מתים זה נראה מעשה נורא. אבל זו סיבה נוספת שמעודדת אנשים להתאבד.

                                 נורא.

בבקשה-אל תגיבו לפני שאתם קוראים את הכל, זה ארוך מאוד, זה נכון,

אבל בבקשה- תקראו הכל!

אז ככה:

קודם כל, אני לא חושבת שראש הישיבה היה צריך להגיד את זה מעל הקבר!

זה נכון להגיד את זה רק לאחר זמן ובצורה רגישה יותר!

ולא למשפחה הקרובה!

המשפחה מסכנה גם ככה! גם ככה הם מרגישים זוועה על זה שהבן שלהם התאבד!

גם ככה יש להם כ"כ הרבה נקיפות מצפון והם מרגישים כ"כ אשמים!

זה לא הגיע להם לשמוע דבר כזה ועוד בזמן כ"כ קשה!

אוקי, זה היה לגבי המקרה הספציפי הזה- מעכשיו- על התאבדות בכללי!

אני חושבת שאף אחד לא יכול לשפוט אנשים על דבר כזה!

אנשים לא סתם מחליטים להתאבד, זה לא שהם קמים בבוקר ואומרים-

החיים שלי דפוקים, בא לי להתאבד.

זה תהליך ארוך, אנשים שהחיים שלהם ממש קשים,

הם עוברים כ"כ הרבה סבל!

עם הזמן הם מתחילים לפתח נטיות אובדניות,

הם נשארים עם הנטיות האובדניות האלו כ"כ הרבה זמן,

עם כל מקרה קשה נוסף,עוד קושי- זה מתגבר, עד שזה כבר כ"כ חזק- שזה מגיע להתאבדות!

תראי, להרבה אנשים יש או היו נטיות אובדניות, את כתבת שהיו לך,

אני יכולה להגיד שהיו לי די הרבה מחשבות אובדניות,[עכשיו פחות, זאת אומרת- בכללי- אני מסתכלת על החיים שלי ורואה שהם ממש טובים, אבל כן מדי פעם יש לי מחשבות אובדניות,כן עולות בי מחשבות של- תגמרי עם הכל וזהו!,

אבל הם עוברות מהר מאוד, והם גם לא באות בתדירות גבוהה כמו שהיה פעם]

במקרים של התאבדות מדובר באנשים שסחבו איתם כ"כ הרבה זמן

מטען נפשי כ"כ כבד וקשה! כל מקרה נוסף רק חיזק את המטען הזה, לא טיפלו בזה כמו שצריך-

אולי הם כן הלכו לטיפול,אבל הוא לא היה מוצלח. לא היה להם מישהו שאפשר לדבר איתו ושהוא ממש יבין,

ויתן להם את ההרגשה שהוא איתם! הם הרגישו ממש לבד!

אצלי - זה לא שהגשתי שאני כ"כ לבד, זה נכון שהיו זמנים קשים,

אבל תמיד היה את מי שתמך ועזר, בזמנים שהרגשתי שלאף אחד לא אכפת ממני ושאני ממש לבד-

הרגשתי שה' איתי! אז נכון, לא לא תמיד הרגשתי שה' עוזר לי, אבל כן הרגשתי שהוא מקשיב ותומך בי!

ואלו שהתאבדו- החברים,המשפחה... כל זה לא עניין אותם בכלל!

הם ממש לא חשבו על איך כולם יגיבו- אני יכולה להגיד על עצמי שהרגשתי כל כך לבד, ששום דבר כזה לא עניין אותי בכלל! - רק אחרי דיכאונות ארוכים כאלו וממש תכנונים איך להתאבד- התחלתי להרגיש שה' תומך בי,

וגם אחרי זה- מצאתי חברה שתקשיב לי, תעודד אותי ותבין.

ענבל, את צודקת בזה שהתאבדות זאת בריחה, יש מצבים כאלו, זה נכון!

אבל בהרבה המקרים אחרים- זה שמגיעים לייאוש עמוק! שלא מצליחים להתמודד וכבר אין כח נפשי לנסות להמשיך להתמודד עם המצב. ושוב, זה לא קורה ברגע אחד, זה תהליך!

מקווה שהובנתי, אם לא הבנתם משהו- או שאתם ממש לא מסכימים,תגיבו ותגידו הכל!

אני אתייחס לכל תגובה ברצינות ואני אבין הכל!

אפשר גם לפנות אלי בשיחה אישית.

המשפט שלך, "שמגיעים לייאוש עמוק! שלא מצליחים להתמודד וכבר אין כח נפשי לנסות להמשיך להתמודד עם המצב. ושוב, זה לא קורה ברגע אחד, זה תהליך!"

נראה לי ממצה.

אפשר לומר אלף פעמים "זאת בריחה", ואולי זה נכון,

אבל אני מתפללת שאם אני אגיע למקום הזה, יהיו לי הכוחות העל-אנושיים לשרוד,

כי כרגע - בניסיונות קלים הרבה יותר, יש לי חשק עז לברוח...

בתור מה הבאת את המשפט שלי? בתור משהו נכון או בתור משהו מוטעה?

לא ממש הצלחתי להבין... [אני רצינית... ]

אם לא אכפת לך-אני אשמח להסבר,ואני אתייחס אליו ברצינות!

א. לא היו לי נטיות אלא מחשבות.

ויש הבדל לא אפרטו כרגע.

ב. את צודקת? הילד הזה נפל לייאוש עמוק.

אבל יש פה כמה פרטים שטעית.

הוא לא היה ילד דחוי שאף אחד לא מתץיחס אליו או לא שואל לשלומו באמת.

הוא היה ילד אהוב חבריו אהבו אותו!

חבריו ידעו על מצבו! אך לא חשבו שהוא יגיע לזה....

הוא לא ביקש עזרה מפורשות.

עובדה שהוריו היו בהלם, אחיותיו שהוא היה בקשר טוב איתם, חבריו!!!!

החברים שמצאו אותו!

חברים טובים שלו!

נכון, אומרים שהיתה לו סיבה שחמישה מחבריו ידעו ואחד מהם אמר שזאת הייתה סיבה קשה (הוא לא אמר להם שהוא רוצה לעשות את זה אלא הוא אמר להם סיבה שקשה לו)

אבל אין שום סיבה בעולם שתצדיק מעשה כזה.

ניסו לתמוך בו, אבל אם אדם לא מבקש עזרה אלא רק רומז שלא יצפה שנבין.

אני יודעת איך מגיעים למחשות האלה, אני יודעת שזה נובע מדכאון ויאוש.

אבל מעשה נובע מרגע של אי שפיות.

בנאדם שפוי לא מסוגל לקחת את חייו.

לחשוב על התאבדות לא מעיד על חולי נפשי ברמה של טיפול פסיכיאטרי אבל ניסיון או מעשה זה כבר כן.

ואת זה לא אני אמרתי אלא גדולים ומבינים ממני.

המקום הזה של התיאשתי מהחברה הוא שגוי.

אני מכירה את החברה ממנה הוא בא ויודעת שהיה לו למי לפנות.

החשיבה שאין למי לפנות היא חשיבה שגויה חשיבה רעה.

קודם כל, בקטע של החברה- אני התייחסתי לעצמי! למה שעבר עלי!

זה לא היה קשור אליו! את לא יכולה להגיד על מה שאני עברתי שזאת חשיבה מוטעת!

זה דבר ראשון.

עכשיו- בקשר אליו, אולי הוא היה בדיכאון מדברים אחרים???

לפעמים, יש לאנשים חברים,משפחה... הכל נראה מושלם!

אבל הם מסתובבים כמו הצל של עצמם בגלל דברים אחרים, אולי משברים שהם עוברים,

אולי קשיים באמונה,אולי קשיים בלימודים... אני מעלה השערות, אני לא יודעת מה בדיוק היה במקרה הספציפי הזה.

ואולי היה לו למי לפנות אבל הוא לא הרגיש בנח לפנות? אולי הוא הרגיש לא נעים בגלל הקשיים שלו

ופחד מאיך יגיבו? אולי הכל היה נראה לו מושלם עם החברים שלו והוא פחד להרוס הכל?

שוב,אני לא יודעת מה קרה בדיוק, אני רק מעלה השערות שנראות לי מאוד הגיוניות!

וענבל- אני לא מצדיקה מצבים של התאבדות! אני ממש לא בעד להתאבד! אל תביני לא נכון.

אני רק אמרתי שאפשר להבין את המצב, ושלפעמים אנשים מגיעים לייאוש כ"כ עמוק שכבר אין להם כח לנסות להמשיך להתמודד! - מובן שלכתחילה היה עדיף שהם לא יגיעו בכלל לייאוש הזה! צריך לפתור את זה קודם!

ואגב, עליו כבר אין מה לדבר.

מה שכתבתי נועד לאנשים אחרים שנמצאים פה וחושבים על זה אולי.

תמיד יש מישהו אחד לפחות שאפשר לדבר איתו.

ואם את חושבת שלא אז הבעיה היא אצלך לא בחברה.

לא היו לי חברות הרבה זמן. זאת הייתה הבעיה, בגלל זה היו לי מחשבות אובדניות!

לא היו לי חברות, וזה היה ברמות שממש שנאו אותי! התעללו בי מילולית ופיזית!

ואל תגידי לי,זה לא נכון! שאני סתם מנפחת דברים, ושזה היה פחות מזה.

זה היה המצב ואל תנסי להכחיש!

אחר כך עברתי בית ספר, ואז מצאתי חברות שאפשר לדבר איתם,

השתקמתי מאז ויצאתי מהדיכאון בזכות החברות הטובות שדיברתי איתם!

הרבה מאוד זמן חשבתי שהבעיה הייתה אצלי, בסוף הבנתי שאני לא הייתי הבעיה! שכל החברה לא הסכימה לדבר איתי והתעללה בי, ושזה ממש לא היה באשמתי!

ענבל, עכשיו אני בסדר, החיים שלי מעולים! יש לי חברות טובות והכל מדהים!

מה שאומר שוב-שהבעיה לא הייתה בי!

יודעת מה,אולי נעבור לאישי עם הוויכוח הזה...

וכמה שחושבים על זה,זה לא נתפס..

כנראה, כמו שכבר אמרו פה, שהיאוש יכול להעביר את האדם על דעתו.

שיהיו לכם בעז"ה רק שמחות בישוב!

"...להיות או לא להיות? הנה השאלה:

מה נעלה יותר - לשאת באורך-רוח

חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,

או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים

למרוד, וקץ לשים להם? למות, לישון,

ולא יותר; ודעת: השינה הזאת

תשבית מכאוב-הלב ואלף הפגעים,

זה חלק כל בשר - הנהי התכלית

אליה ייכסף אדם. למות, לישון;

לישון! אולי לחלום! הא, זו המכשלה:

מה חלומות נראה בתרדמת המוות,

אחרי שננער חבלי עולם הזה -

הנה המעצור! הנה הנסיבה

לאורך-ימיהם של ייסורי אנוש!

כי מי יישא את שוט הזמן ולעגו,

חמס העריצים, בוזם של שחצנים,

עצבת אהבה נכזבת, עינוי-דין,

עזות השליטים וכל הביזיונות,

אשר ינחל צדיק מיד חדל-אישים -

אם הוא במו ידיו יכול לפטור הכל

במחי פגיון אחד? מי זה ימשוך בעול,

גונח ממשא חיים לעייפה,

לולא אימת דבר-מה שאחרי-המוות -

זו ארץ לא-נודעת, שמכל באיה

לא שב עוד הלך - זו המביכה לבב,

עדי אשר נבחר צרות שבעליל

מחוש אל זולתן, אשר לא נדען.

וכך מתוך הגות נהיה לפחדנים,

ואוֺדֶם הטבעי של עוז ההחלטה

ילקה מחיוורונם של הרהורי הלב,

ועלילות הרבה נאדרות בכוח

יורטות ממסילותן מפני החשבונות,

ולא עוד יהלמן התואר מעשה." (המלט, מערכה שלישית, תמונה ראשונה)

מעשה הרב היה לא נכון כפי שאמרו מעלי.

על שאר הדברים אני מעדיפה לא להגיב.

מסכימה עם רוב הנאמר מעלי.

שנשמע רק טוב.

ענבל - אני פשוט חולקת עלייך.

את רוב מה שאני אומרת, הגידו לפניי, אבל אני לא מצליחה שלא להגיב.

תביני - לא אכפת לו ממך. למה שיהיה לו אכפת?

אם הוא מתאבד, החברה לא היתה שם כשהוא היה זקוק לה נואשות - בדיוק כמו אוויר לנשימה.

למה שהוא ימשיך לסבול, כדי לחסוך מכם קצת?

שימי לב - את דורשת, שיכאב לו, שימשיך במסכת העינויים שגרמה לו לשים קץ לחייו, כדי שלך וליישובך לא יכאב.

זו לא אגואיסטיות?

היתה תקופה, שבה היתו לך מחשבות אובדניות. ממה שאני מבינה, היא היתה קצרה, ולא בתדירות גבוהה. בכל זאת, נאלצת להילחם, כדי לשמור על חייך. אם הוא הפסיד, זה לא היה משהוא קצרצר וקליל.

אני לא יודעת מה הוא עבר. אבל  אני יכולה לדמיין.

וכפי שאמרו קודמיי, ייאוש גורם לאנשים לחצות את הקו השחור.

אני לא חוצה את הקו השחור, בעיקר כי אני רוצה לחיות. אבל לעיתים קרובות מדי (ממוצע של יותר מפעם ביום), אני חושבת על זה, ולא סתם "נמאס לי, בא לי לגמור עם הכל", אלא חלומות בהקיץ על ההתאבדות, תכנונים עד לפרטי פרטים ושאר דברים בסגנון....

אם אני אנסה טיפול ותרופות, ושאר דברים, וזה לא יעזור, ואני אפול יותר ויותר עמוק, ולא אצליח לצאת, ויעברו ככה כמה שנים, אני לא יכולה לומר שלא הייתי מתאבדת.

בבקשה, אל תשפטי, אין לך מושג על מה את מדברת. בכלל.

והייתה לו חברה תומכת!

אל תשפ]טו את כל החברה אם אתם לא מכירים.

אני חיה בחברה הזאת מרגע לידתי, גדלתי פה.

יש לו משפחה נהדרת אחותו הייתה מדריכה שלי.

יש פה יישוב מקסים שיודע לעזור כשצריך.

היו לו חברים שפיצים אחד אחד.

הוא בחר לא לבקש את העזרה מפורשות, הוא בחר רק לרמוז ולצפות שיבינו.

נכון אולי גם החברה אשמה שהיא לא ראתה את הרמזים אבל אי אפשר לדרוש מאנשים להבין רמזים!

אני לא יודעת מה הוא עבר אבל הוא היה יכול לבקש עזרה כי לבקש עזרה זו לא בושה.

את לא יכולה לדעת אם טיפול ותרופות לא יעזרו וחוץ מזה שיש הרבה דברים לפני.

יש טיפולים ותרפיות שונות (אני למשל עוד מעט מתחילה ללכת לביבלותרפיה או משהו כזה וכבר אין לי מחשבות כאלה...) שעוזרים.

יש לי מושג על מה אני מדברת כי כמו שאמרת גם אני חויתי את זה פעמיים בחיי וגם אצלי זה היה ממש ממש ממש אי רצון לחיות.

בפעם השנייחה זה גם הגיע לתכנון.

וגם לי עדיין לפעמים קופצות המחשבות אבל אני מתמודדת איתן, מבקשת עזרה, מטפלת בעצמי!!!!

התאבדות זה מעשה שנובע מאי שפיות.

אני לא אומרת שהוא היה בלתי שפוי אלא שבאותו רגע זה היה רגע של אי שפיות זמנית שהוא לא התגבר עליה או אולי התחלה של חולי נפש.

אדםצ לא מתאבד מתוך שפיות.

לא משנה כמה תתכחשו לזה אדם שהתאבד הוא אדם לא שפוי.

מישהי אמרה משהו ממש חכם: אי שפיות זו מחלה. כמו שפעת. היא באה אבל היא גם יכולה ללכת אם נרצה.

בס"ד

אף אחד כאן לא אלוהים, לא הסגן שלו, לא מלאך, ולא מקורב לאלוהים- ככה- שאין לכם שום זכות, שום זכות!!!! לדבר ככה על אדם, חי, ובטח ובטח- לא אדם מת.

זה שהוא התאבד- זה לא בסדר. חד וחלק. זאת עבירה חמורה ביותר.

אבל זה שאתם אומרים עליו- "הוא היה צריך למצוא דרך אחרת להתמודד", "הוא לא היה מושפל, הוא היה אהוד על חבריו"- למה מי אתם שתקבעו בשבילו במה הוא מסוגל לעמוד ובמה לא?! מה נסגר איתכם, אנשים? איבדתם את השפיות?!

נערה שנאנסה והתאבדה אחרי זה- אתם יכולים להגיד עליה משהו כזה?! לא!

אני בהלם מאנשים כאן...

אין לכם שום זכות שבעולם להגיד אם הניסיון שלו מצדיק התאבדות או לא.

התוצאה הסופית היא שהוא התאבד- אין יותר, די, מת.- לא משנה מי גרם למוות הזה- כרגע? הוא לא בין החיים, נקודה. מה עושים הלאה- זאת השאלה. איך גורמים שמקרים נוספים כאלה לא יקרו- זאת כבר עשייה.

אין לנו זכות לשפוט אותו, כן, צריך להגיד לכולם, נוער ומבוגרים כאחד- שהתאבדות זה מעשה חמור שאין לעשותו- אבל אסור לשפוט אנשים שהתאבדו! אסור! אסור! אסור!!!!!

לא משנה מה הסיבה, מצידי, חברה שלו עזבה אותו, החתול שלו מת- זה לא משנה כלום. הוא עשה את הבחירה שלו, שהייתה שגויה- אבל אין לנו בכלל אפשרות לשפוט אותו ולהגיד- "הניסיון הזה לא קשה"- כי לך!!!! הניסיון הזה לא ניסיון!!!! אבל ניסיון שקשה לכם- הוא עבר אותו בקלות!!! זה לא הזיז לו! היה לו קל! אסור  להשוואת בין ניסיונות!!!! אתם פשוט לא נורמאלים! - זה מזעזע אותי!!!!

תחשבו שוב, לפני שאתם אומרים משהו כזה בכלל...

ראיתי ולא הספקתי להגיב.

יש הבדל בין כעס לשפיטה.

אני לא שופטת אותו אבל אני כן כועסת עליו.

כנראה שלא הבנתם מה רציתי.

אז הנה שיחה ביננו שאולי תבהיר מספר דברים.

יעל נ (18:11):

ענבל, לא אמרתי שכולם מרגישים שאין להם עם מי לדבר, זה היה המקרה שלי. התעללו בי! כן, זה היה המצב,גם אני מנסה להתכחש,אבל יודעת שאי אפשר לברוח מהאמת. בגלל זה התפתחו אצלי נטיות אובדניות. אבל אחר כך, עברתי בית ספר, מצאתי חברות מדהימות שאפשר לדבר איתם והכל מעולה! מה שאומר שהבעיה לא הייתה אצלי אלא בחברות שהיו לי אז.

סבבו אותו אנשים נפלאים! נפלא! מדהים!

הם כל כך נפלאים, שאם הוא רק היה מדבר איתם, כל בעיותיו היו נפתרים תוך שנייה! הוא כבר לא היה בדיכאון! הכל היה נפלא!

זה פשוט לא ככה. אני שמחה בשבילך שהיו לך חברות שיכלת לפנות אליהן. לא לכולם יש.

אני יודעת על עצמי, שרוב החברות הטובות שלי, פשוט לא עוזרות לי בכלל. למזלי, יש לי 2-3 חברות, איתן אני מדברת גם על הצד הפחות נעים של החיים, והן גם עוזרות לי. וכמובן, הרבה אנשים סביבי הם מאוד שפיצים, ותותחים, ולכאורה היו יכולים לעזור לי מאוד, ולגרום לי לחזור להיות "נורמלית". אבל את יודעת מה - זה שטויות במיץ. קודם, צריך לאזור מספיק אומץ לפנות אליהם, וחושפים טיפה, לראות מה יקרה מפה. וכמעט כמעט תמיד, משאירים אותם באותה רמת חשיפה. כי זה לא משתלם לחשוף עוד. זה מכניס אותי לסיכון נוסף, ולא עוזר בגרוש.

יכול להיות שהוא פנה, בזהירות, ונחל אכזבה אחר אכזבה, כי כל האנשים השפיצים שהיו סביבו איכזבו אותו.

אני לא מצדיקה את המעשה. התאבדות, זו טעות. אבל אני מבינה אותו. ואני לא חושבת שאפשר לשפוט אותו.

זה נכון שלשמור בלב יכול לגרום להתאבדות. אבל לספר לאנשים הלא נכונים יכול להוביל עוד יותר מהר להתאבדות.

וסתם לידע כללי - אחת מתופעות הלוואי של התרופות האלה, היא נטיות אובדניות. ואני לא צוחקת. זה לא סוד שלא מעט נוטלי פרוזאק התאבדו דווקא אחרי שמצבם לכאורה השתפר.

בס"ד

תגובה שכתבתי למישהי שפנתה אלי באישי עם אותה השאלה-

בואי נצא בנקודת הנחה שהמוות, הוא לא הפיתרון, אני צודקת?

מוות זה אף פעם לא הפיתרון, לא בעבר, לא בהווה, ובטח ובטח, לא בעתיד.

מוות זאת בריחה- חד וחלק. בריחה למקום לא ידוע, לא מוכר- ואני חושב שאולי יהיה לי שם טוב יותר, אולי, אני לא יודע.

"נוצרנו, ולא נוצרתי"- מה זה אומר? נוצרנו זה ברבים, ונוצרתי זה ביחיד. מה שאומר שנוצרנו כמות גדולה של אנשים, למה לא נוצרתי רק אני? לבדי בעולם?- "עזר כנגדו" - אחת המטרות שלנו בעולם הזה היא לעזור אחד לשני, אחת לשנייה. אנחנו לא "אגואיסטים"- אגו- חושבים רק על עצמנו, אנחנו פה כדי גם לחשוב ולעזור לאחרים.

לא כל האנשים יכולים לעזור לנו, אפילו בדברים הפשוטים לכאורה. נתקעת בשיעורי בית במ"מ, לא תלכי אל זאת שדוברת אנגלית, תלכי לזאתי שטובה במ"מ , נכון?

אני יודעת היטב, עד כמה זה קשה למצוא אדם שיבין אותך, ושיעזור לך. לי- כולם עזרו, כולם תמכו בי, עמדו מאחורי, ושמחו אותי, ודאגו לי- אבל היה אחד כזה שלא יכל לשמוע אותי מדברת על המוות, הוא רק שמע את המילה "מוות" יוצאת מפי והתחיל לבכות. והוא דאג לי מאוד, הוא הלך מ"אחורי הקלעים" ודאג שאני בסדר, ולא עושה לעצמי שום דבר- אבל לעמוד מולי, הוא לא היה מסוגל. חברות שלי הקשיבו לי, היו כאלה שעזרו יותר והיו כאלה שפחות- אבל העיקר- הן הקשיבו לי. ורק אחד, הוא זה שלא רק ישב והקשיב לי, לא רק בכה איתי ביחד וצחק איתי- הוא זה שעזר לי לצאת מזה.

הוא הבין אותי, לא רק הקשיב לי. הוא ידע מה להגיד לי ומתי, ואיך לגרום לי לרצות שוב לחיות- וגם לו לקח הרבה זמן להגיע "לתוצאה". והנה אני כאן, בזכותו, בזכות חברות שלי, וגם בזכות זה שברח ממני, כאילו אני אש בשדה קוצים. כולם עזרו, ובזכותם אני כאן מדברת איתך.

לא כולם במצב הזה, של "לתת", כי כל אחד טוב במשהו אחר- יש מישהו שטוב בלהקשיב, אחר טוב בלחבק, השלישי טוב בלהבין, והרביעי נותן את הכל- ועוזר לנו למצוא את הפתרון ביחד איתנו-בשבילנו.

לא חייבים תמיד לדעת לעזור, גם פסיכולוגים, לפעמים, אולי ברוב הפעמים, הם יושבים ושותקים, ומ-ק-ש-י-ב-י-ם. זאת העבודה שלהם, להקשיב. אנחנו לא צריכים לתת תמיד פתרון, לפעמים אדם רוצה רק...רק שיקשיבו לו, שיתנו לו חיבוק, יראו לו שמקשיבים...וזהו. הוא לא באמת צריך את התשובות מאיתנו.

הם- אותם אנשים שלא חווים את ההרגשה הזאת של רצון להתאבד- באמת לא מבינים אותנו, קשה להם, ולא תמיד הסביבה מסוגלת נפשית לשבת ולשמוע- כמו אותו מישהו- שרצה לעזור- אבל היה לו קשה לשמוע אותי, אותי, מדברת על מוות. ולכן צריך למצוא את זה, שיהיה מסוגל לשבת ולהקשיב, יעזור\לא יעזור- זה כבר משהו אחר. 

תמיד חשבתי על אלה שמתבודדים, כמשוגעים. "נו באמת...צורחים אל השמיים...והופ! יש להם תשובות.". עד, עד שגם אני נפלתי בפח הזה . נכנסתי לחדר, סגרתי ת'דלת, ודברתי אל ה' שבשמיים. הוא לא ענה לי, לא יצאה בת קול שענתה לי את התשובות. אבל לדעת שיש מישהו שמקשיב- זה עוזר. להגיד את השאלות של עצמך בקול- זה עוזר. לספר את מה שקרה היום בקול- זה עוזר. ועד שלא מנסים, לא מבינים עד כמה. לפעמים זה לא מספק, ובאמת צריך מישהו, מישהו אמיתי, ש-י-ק-ש-י-ב!

לא צריך להתריס ולהגיד "מה שאתה עושה, זה לא בסדר". כי המצב שאת מתארת- הוא עדיין לא מצב שבו אדם יכול לקבל את מה שאחרים אומרים לו, שלב ראשון הוא צריך לפרוק- וכמה שיותר, ככה יותר טוב. לאט, לאט, לדו שיח מותר להתערב- ועדיין! לא להתריס. להגיד, "אני מבין", "אני מקשיב", "אני יודע שקשה", "עברתי משהו דומה, רוצה לשמוע?" וכ"ו. רק בשבלב הרביעי יש יכולת לאדם בעל הניסיון, לנסות להקשיב- הוא עוד לא יקבל שום דבר ממה שאומר לו "המטיף"- שוב, הוא רק שומע, רק מקשיב. בשלב השישי- הוא מבין ומפנים. ורק, אבל רק בשבלב השביעי- רק אז הוא מתחיל לישיים את השיחות.את מה שאמרו לו.

החברה היא לא במקום, היא לא יכולה לעזור ולעשות את העבודה במקומינו, אבל היא נמצאת שם כדי לעזור. לייעץ, להקשיב, לשמוע, להבין, ולתת- אבל בשום פנים היא לא יכולה לעבור במקומינו את הניסיון .

הכל תלוי רק B. את המבצעת הסופית, בדרך יש מסלול שאת עוברת בו, אבל בצדדים עומדים אנשים שאת אוהבת- ועוזרים לך, זורקים לך פה הערה, ושם הארה, ופה עידוד, ושם נשיקה, וכאן, על האבן שהתישבת לדקה לנח, יושבת מישהי ומקשיבה. התפקיד שלך זה לאסוף את הכל, את כל הדברים שאמרו לך אי פעם, בסל שלך, ושאת נמצאת במצוקה וצריכה עזרה- את  פותחת את הסל- ולוקחת רק את מה שיעזור לך, רק את מה שאת צריכה, רק מה שאת מאמינה בו- את כל השאר, כמו נפה- לזרוק לתרנגול  .

אם יש עוד דברים לא מובנים, בשמחה.

קראתי את השרשור הזה וחשבתי לעצמי שנושא כמו התאבדות מעלה כל כך הרבה רגשות וסערות.. אולי כי זה כל כך מפחיד לחשוב על אדם קרוב לנו שנמצא בבור כזה חשוך, אולי כי קשה להתמודד עם האובדן ואולי כי פתאום שאלת ההתאבדות מחלחלת גם לתוכנו, מתחברת לעצבים החשופים ומציפה איתה את הכאב והעייפות..

וכמו שכתבו כאן בשרשור לפעמים כל מה שצריך זה לשתף, להרגיש פחות לבד... ורציתי להציע מקום שבו אפשר לשתף אבל להישאר אנונימים לגמרי- אני מתנדבת בסה"ר, סיוע והקשבה ברשת, ויש לנו צ'ט אישי ואנונימי שבו אפשר לדבר עם מתנדב, לאוורר קצת את המחשבות בלי לחשוש שישפטו... ויש לנו גם פורומים שבהם אפשר לדבר עם עוד אנשים שעוברים דברים דומים ושונים- לתמוך ולהיתמך ואולי בכך להקל קצת על הבדידות...

נחכה לכם..

מתנדבי סה"ר

"התאבדות זה פתרון נצחי לבעיה זמנית...!!"

זה ברור שאסוררר להתאבד!אבל אני שונאת להשתתף בדיונים על התאבדות, כי באמת, מי אני שאשפוט אותם?!

שמעתי פעם שהרב טאו הלך לנחם משפחה שהבן שלה התאבד, והוא אמר שם מול כולם על הבחור:"אגואיסט, פשוט אגואיסט!!!"

ולדעתי מאוד מאוד חשוב לומר את זה, בקול רם. התאבדות זו מחלה מדבקת, במיוחד אם מדברים על המתאבד ואומרים "הוא היה גדול על החיים" ודברים כאלה-כאילו שזה מעיד על עוצמה וגדולה להתאבד.

 במיוחד שהרבה פעמים ההתאבדות באה (לא במודע) להעניש את ההורים, שאח"כ חיים בהרגשה נוראית ש"אם היינו עושים אחרת הוא היה חי עכשיו" ודווקא בגלל זה צריך להזכיר לסביבה ולהורים ולכולם שהאחריות על המעשה הנפשע הזה היא רק של המתאבד, ובשום פנים ואופן של אף אחד אחר מסביבו. אני מאמינה שגם אמא מהסיפור שלך תדע להעריך את הדברים של הרב כשיעבור הזמן.

שלא נדע מצרות!!!

לא היינו שם, לא הבנו את הלך הרוח במקום. אולי לרב טאו הייתה היו שיקולים משלו - אבל האם אנחנו יודעים מה הם?

ובכלל, האם מישהו יקשיב לנו כמו שהקשיבו לרב טאו?

לא שייך.

אני ממש מתנגד לאמירה שלך : "הרבה פעמים ההתאבדות באה (לא במודע) להעניש את ההורים".

זה מזעזע! מה המקור שלך? מאיפה הבסיס לאמירה הזאת?

יש דווקא אנשים שהתאבדו דווקא בגלל שהם ראו כמה הם מזיקים למשפחה שלהם ורצו למנוע מהם את הסבל.

את לא יכולה להביא מקרה שהוא כ''כ מורכב וכ''כ רגיש ולתת לו סיבה פשטנית. אני כמעט נעלב בשמו.

כשמגיעים לצומת הבחירה המניעים הם כל-כך אינדיבידואליים וכל-כך שונים מאדם לאדם. צריך מאוד להיזהר באמירות כאלה.

במיוחד כשאת מנסה לנתח אישיות ממקרה בודד ועוד דרך האינטרנט.

אני גם חולק בעניין האמירה כי "האחריות על המעשה הנפשע הזה היא רק של המתאבד".

ברור שלבחור יש חלק בזה, אי-אפשר להכחיש, אבל ישנם פעמים שהמניע למקרה הוא דווקא חברתי. בין אם בהתעללות, בין אם חוסר רגישות של הסביבה כלפיו, ובין אם חוסר שייכות. לפעמים חברים יכולים לסייע רבות בכדי למנוע הישנות של מקרים כאלה. קשה להגיד שהם "אשמים", אבל יכול להיות שהם פשוט היו חסרים בתמונה באותו רגע...

אנחנו לא הרב טאו.

ואף אחד לא אמר את זה על הקבר חוץ משני רבנים!

ושניהם התיעצו לפני כן.

רק כדי להבהיר.

כל השאר אני מצטרפת לאסתר.

רק לשם הבהרה:

לא התכוונתי שאין מקום בכלל לאמירה כזאת. רציתי לומר

שאי-אפשר לומר זאת כלאחר יד ולהשליך זאת על כל מקרה.

כי למה שקרה יש הרבה 'מסביב' שצריך לקחת בחשבון.

(נאמר בהתייחס להודעה של tx,r, ולא בהקשר למעשה בראש השרשור)

מאחלת לך שלעולם לא תגיעי למקום ששום דבר לא יראה לך חשוב לעומת הסבל שלך. שתעדיפי כבר להיות בגהנום הבא רק לא בגהנום של החיים שלך. בע"ה. רק אושר מותק.

אמנם זה באמת מעשה אגואיסטי, אבל אין מה לנסות להבין מה עבר על אותו נער כשהוא החליט שאין שום סיבה להמשיך בחיים האלו.

השערה פרטית שלי- בן אדם שמחליט שהוא רוצה להתאבד אמנם עושה זאת מתוך חוסר רגישות בחברה, אך זאת כיוון שקודם החברה לא הייתה רגישה אליו...

אפשר למנוע את זה..!

תראו לאנשים שסביבכם שהם חשובים לכם, לקב"ה, לכלל האנושות! במיוחד לכאלו שקשה להם חברתית, לימודית, משפחתית וכו'...

אני לא נכנסת כמעט לפורום הזה, והאמת שגם לא קראתי את כל השרשור. אבל הייתי חייבת להגיב.

1. אובדנות זו התמודדות. וזו התמודדות שאי אפשר להבין אותה מבחוץ. יודעת מה? גם מבפנים [ומבפנים אני מתכוונת למישהו שחווה את זה גם - אני למשל.] לא תמיד. ולא לשפוט. 

תראי, פעם חשבתי שמכתב ההתאבדות שלי אני אבקש סליחה מהמשפחה. ואז הבנתי שאין לי זכות לבקש דבר כזה. לא מהמשפחה. ההבנה הזו לא מנעה ממני לשניה את המחשבה על התאבדות. וכן, אני יודעת שזה יפגע בצורה בלתי נתפסת במשפחה. גם בחברות. ויכאיב ויהרוס גם במעגלים הרבה יותר רחבים, גם כאלה שלא מכירים אותי כמעט בכלל. אז מה? זה לא מדבר אלי, זו לא הנקודה. אתה לא יכול לחיות ולכאוב בשביל אחרים. 

את אומרת שאפשר להתמודד. את לא יודעת על מה את מדברת. יכול להיות שיש לך כאבים משלך, והם גדולים ועצומים. באמת. אבל זה פשוט לא שם. אם את לא שם, את לא תביני. ואני לא אומרת את זה ממקום של "אויאויאוי, אף אחד לא מבין אותי, לי הכי קשה בעולם". אז לא. לא הכי קשה לי בעולם. אבל את לא מבינה אותי. וגם האנשים שהכי קרובים אלי בעולם, ויש כאלה, וגם הפסיכולוג שלי, ויש כזה, כבר הרבה זמן - לא מבינים אותי. ואני אצטט מישהי מאוד מאוד חכמה שאני קשורה אליה, שרק כדי להמחיש אני אציין שהבן שלה נרצח בפיגוע - ואין חולקים שלאבד בן זה הכי קשה שיש בכלל -  והיא אמרה לי: "אני לא יכולה להבין אותך. אובדנות זה דבר שאי אפשר להבין."

ובטח שלא לשפוט. 

2. אני לא מאמינה בדיבור הכועס הזה. לא מאמינה בחינוך שלו. אולי כי אני כבר לא נוער וכבר לא מושפעת מדברים כאלה בצורה הזו. אבל מבחינתי, כל לחץ כזה - רק מכאיב יותר, רק מגביר את תחושות האשם והתיעוב העצמי והידיעה שאני הכי הכי זבל בעולם. ובמילים אחרות - רק מקרב אותי למעשה הזה. אז אם יש כאן אנשים שמתמודדים עם זה - יש סיבות לא לעשות את זה. יש הרבה. וזה הכי קשה בעולם לבחור בחיים. אבל זה שווה. אבל הסיבה הזאת, של הפגיעה באחרים - לא זו הסיבה. אל תתנו לזה להכאיב לכם. 

את לא יכולה להכליל.

זה תלוי בנקודת התורפה של כל אחד.

יש מישהי שבגלל שאמרו לה "את לא חושבת על הורייך?! מה יהיה עם אחיך הקטן?!?!?!?"

היא לא התאבדה! והיא יצאה מזה!

כל אחד והדרך שבה הוא יוצא.

יש כאלה שלהגיד להם שאסור כי החייםהם לא שלנו וה' אוסר זה מה שיעזור.

כל אחד ונקודת התורפה שלו.

אני כן מבינה!

ואני לא שופטת!

בטח לא מישהו שכבר מת....

אבל יש מקום לכעס!

וזה רגש טבעי!

סיפרו לנו סיפור על מישהי שמישהו מהקיבוץ שלה התאבד.

היא אמרה שעד היום היא  לא סולחת לו והיא אפילו לא מרגישה לא נעים על זה.

כי זה רגש טבעי וזה בסדר גמור.

אני יודעת על מה אני מדברת כשאני מדברת על התמודדות.

ולהגיד שאני לא יודעת לע מה אני מדברת או להגיד על כל אחד אחר שהוא לא יודע על מה הוא מדבר נראה לי קצת קצת גאווה.

אני אישית יודעת על מה אני מדברת ויודעת שאפשר להתמודד!!!!!

ומי שלא מתמודד ועושה את זה, אולי לא אשפוט אותו אבל תאמיני לי שאכעס עליו עד סוף ימיי.

בס"ד

כל הדברים שנאמרים כאן אינם הצדקה למעשה איום ונורא שכזה!  מי שמרגיש או חושב שמחשבה על לקיחת חיים היא לגיטימית - צריך עזרה! אני קורא לכם בני ובנות נוער יקרים מאוד - מי שחש במצוקה  גם היא קלה וגם אם היא הכי נוראית שיכולה להיות שיפנה לחברים/מבוגרים עזרה מקצועית וכד'.

האנשים הסובבים נער מתבגר לא יכולים ולא צריכים לחשוב שכל התנהגות מוזרה או חוסר מצב רוח וכד' יובילו ללקיחת חיים... לכן האחריות לפנייה לעזרה היא על הנער/נערה החשים שהם זקוקים לעזרה! אל תחכו שאחרים יפנו אליכם תפנו אתם!!!

ווואלה אם הייתי במשפחה שלו, סיכוי גדול שגם הייתי מתאבד.

תפסיקו להוריד את האחריות מהחברה.

ברור שגם החברה אשמה בחלק מהדברים.

אבל מכיר את המשל עם היד?

אם לא אז הנה הוא:

קח את ידך ועשה בה צורה כאילו אתה יורה כמו הילדים בגן.

שים לב מה יצא:

אצבע אחת מופנית לפנים, מאשימה את כולם, את החברה ואת העולם

אצבע אחת מופנית כלפי היושב במרומים, מאשימה "איפה היית? למה לא עזרת לי?"

אבל, שלוש אצבעות מופנות כלפי עצמך מאשימות אותך, למה לא התמודדת? למה התיאשת?

גם במשפחה מכה או אני לא יודעת מה אפשר להתמודד.

נכון שזה קשהולרגע לא אמרתי שזה קל. אבל זה שווה את זה.

וזה הדבר הנכון לעשות.

ולשפוט בנאדם שהתאבד זה אגואיסאי לא פחות מהמעשה עצמו.

אנחנו כועסים.

ועיין בתגובה שלי לאריאל ולעוד מישהו פה לא זוכרת למי.

איך ילדים יכולים לעשות את זה לחברים שלהם ????

יווווואוווווו אני מתחרפנת..........

לפחות אפשר ללמוד מזה משהו

בס"ד

אני לא יכולה לראות.. אינטרנט רימון.. מה יש שם??

איזה דוחים~

מפחיד שזה נכון..

אבל מהתג' נשמע שזה לא מתאים כ"כ לפורום. אני צודקת? 

זה על ילד שילדים מהכיתה שלו התעללו בו, ובסוף הוא התאבד.><

מה?מי?מתי? וכו'...

תקראי את כל השרשור ותביני.

תראו, קודם כל- אף אחד כאן לא שופט את המעשה הזה!

זה פשוט הרגשה של כעס, יש הבדל בין לשפוט לבין לכעוס.

כל אלו שנראים לכם ששופטים-הם פשוט מנסים למנוע את המקרה הבא.

אפשר להבין את זה.

ועכשיו- ענבל, אני יודעת בדיוק למי את מתכוונת כשאת אומרת שהזכירו לה את האח הקטן שלה

ושהיא יצאה מזה, אבל זה לא היה שרק אמרו לה: "תחשבי על האח הקטן שלך" וזהו!

זה היה תהליך ארוך, מסובך ומורכב שכלל הרבה דברים...

וזה היה חלק מהתהליך הזה- חלק מאוד חשוב,זה נכון! אבל עדיין- חלק...

ואני לא חושבת שאפשר להכליל- להגיד שהנה, היא חשבה על האח שלה ויצאה.

אם הוא היה חושב על המשפחה אולי הוא היה חי. [שוב,זה כעס ולא שפיטה]

לכל אחד יש את הנקודה שנוגעת בו.

יש את אלו שזה המשפחה, יש את אלו שזה החברים, יש את אלו שדווקא מדובר באיזה כישרון מיוחד שיש להם...

עם כל אחד צריך לדבר בנקודה שלו, לא אצל כולם זה המשפחה!

מה שצריך זה למצוא את הנקודה הזאת, ולדבר עם זה שרוצה להתאבד בדברים שקשורים לנקודה הזאת.

לפעמים לא מוצאים את זה, לא מדברים איתו בכלל בנושאים שצריך לדבר איתו...

אני לא מתייחסת עכשיו למקרה הספציפי הזה של הנער שהתאבד אלא לאנשים שרוצים להתאבד בכללי!

ומה שסיפרתי היה בתגובה למי שאמרה שמשפחה זה לא מה שיעצור מלהתאבד.

לא בתגובה לזה שכולם לא יתאבדו כי המשפחה תהיה עצובה.

וגם אמרתי שאצלי נקודת התורפה הייתה דווקא האמונה.

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...