אנחנו לא רוצים להיות עצובים סתם.
אנחנו רוצים שהכאב על שליש מעמנו שנרצחו בשואה, יוביל לתקומה.

"בכל פעם שהיה רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל מזכיר את השואה, היה פורץ בבכי. היה אומר שזוכר היטב את כל הגדולים שנפגש עימם . זכר את הרבה גדולי ישראל שנספו בשואה והרבה הצדיקים שנהרגו בידי הנאצים ימח שמם, זכר את כל "עמך" בית ישראל שחיו שם, וכשסיפר זאת - היה גרונו נחנק מדמעות.

אבל במקביל, גם בזמן השואה וגם לאחריה, כשהפצע עדיין מדמם, היה חוזר ואומר - אסור להישבר! אם נישבר, נעולל לעצמנו דבר חמור עשרת מונים ממה שעוללו לנו הנאצים ימח שמם. חמור בכמות וחמור באיכות.
בכמות - כי הם פגעו בשליש של עמנו, ואנו, אם נישבר חלילה, נפגע בעם ישראל כולו!
ובאיכות - כי אמנם רצחונו, ביזונו והשפילונו עד עפר, אך אם נישבר חלילה, יירד הכורת על עם ישראל. (לנתיבות ישראל א').

ובאמת זהו פלא גדול שעם ישראל לא נשבר מהשואה ואדרבא, היישר מן התופת ההיא קם ובנה את ארץ ישראל ומדינתו. " (מתוך הספר "משבריך וגליך עלי עברו")

סביב העשר שנים אחורה.