פתח דבר

עובדה ידועה היא כי כ-75% מן 'העובדות הידועות' אותם קובעים לנו אנשים בפסקנות, אינם ידועות או שאינם עובדות. העובדה הידועה הזו, נכונה במיוחד לגבי האמונה האמיתית במשיח ותחיית המתים, על פי תורתנו הקדושה. רובנו נגשים לנושא עם דעות קדומות המובילות אותנו להסיק מסקנות שאינם מבוססות כלל על התורה. בנוסף, אנשים רבים מתביישים לשאול שאלות בסיסיות, ואמונתם נשארת שטחית.

מסיבה זו, לקחתי על עצמי לכתוב חיבור קצר שיתייחס לשאלות בסיסיות הנוגעות לאמונה במשיח ובגאולה, מבוסס על מקורות. אציין כל מקור, על מנת שהקורא יוכל לפנות אל המקור וללמוד אותו בקצב שלו.

אז הבה נתחיל עם השאלה הבסיסית ביותר:

האם המשיח הוא מושג יהודי?

עצם האזכור של משיח (משיח, תחיית המתים, משיח נגלה אחרי שנכסה וכדומה), גורם להרבה אנשים לעקם את האף ולהתעלם מהנושא. זה נשמע יותר מדי דומה לנצרות, יאמרו.

לכן, אנחנו חייבים להתחיל במחאה: אין זו אשמתנו שאחרים מחקים את המותגים שלנו! מכיון שהנצרות נוצרה לצערנו על ידי יהודים – ובמטרה לגייס לשורותיהם יהודים – זה לא אמור להפתיע שהנוצרים אימצו כמה מעיקרי אמונתנו. להגדיר את הרעיון כ'נוצרי, קונספט לא יהודי', בלי לבדוק את מקורות היהדות, זה כמו לתת אשראי לחברה בלי לבדוק עם יושב הראש שלה לא גנב פטנטים מחברה אחרת.

כדי להכניס דברים לפרופורציות: הרמב"ם (הלכות מלכים פרק י"ב) כותב שהסיבה שהשם אפשר את ל'משיח הנוצר לקום, היא בשביל שנושא המשיח לא יהיה זר לעולם. כשהגואל היהודי האמיתי  בא, אומות העולם יאמרו לנוצרים: "הרעיון נכון, האיש לא".

מה יש ליהדות לומר אודות "משיח"?

הבה נתחיל עם מספר ציטוטים:

" לא איברי עלמא אלא למשיח" (סנהדרין צח.). על הפסוק בבראשית (א, ב) "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", כותב בעל הטורים (ועוד מפרשים):  "בגי' זו רוחו של משיח". הרמב"ם, בפי' המשניות לפרק 'חלק' מונה 13 עיקרי אמונה, העיקרים ה12 וה13 הם האמונה בביאת המשיח ותחיית המתים.

הרמב"ם כותב: " כל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה מעידה עליו, שנאמר: "ושב יי אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלוקיך..". ואֵלו הדברים המפורשין בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.".

[הרבי מלך המשיח בשיחת ש"פ אחרי תנש"א, מסביר את הקטע האחרון ברמב"ם בצורה מהפכנית: לא רק שלושת הפסוקים בתורה מדברים אודות משיח, כל פסוק בתרה מדבר אודות משיח! ההבדל היחיד בין הפסוקים הוא במידת העיון הנדרש במפרשים על מנת למצוא את הקשר.

חסיד אחד, הרב דובוב, מניו ג'רזי, לקח את משימת מציאת הקשר על עצמו, והדפיס כבר למעלה משלושים ספרי 'ילקוט גאולה ומשיח', המוכיחים כיצד כל פסוק קשור למשיח.

כל זה מוביל אותנו להשקפה חדשה על המושג משיח: חז"ל אומרים כי ה' "אסתכל באורייתא וברא עלמא". אם כל פסוק קשור למשיח, אז כל חלק מהבריאה קשור למשיח!]

מהאמור, ניתן לראות בבירור כי האמונה במשיח היא עיקרון יהודי מרכזי.

מדוע האמונה במשיח היא כה מרכזית ביהדות?

או במילים אחרות: למה כל כך חיוני להאמין במשיח, עד כדי כך שמי שלא מאמין בו או מצפה לו התורה רואה בו כופר?

לפני שנמשיך, אנחנו חייבים להסכים על נקודה בסיסית. אם מישהו טוען שנוגע לו - או שהוא מאמין  - במטרה כלשהיא, והוא יודע שאם אדם מסוים יגיע לשטח, הוא יגרום להתקדמות גדולה לעבר המטרה, הוא היה מצפה לו בכליון עיניים. אם הוא לא מצפה לו, זו ההוכחה הכי טובה שלא באמת אכפת לו מהמטרה.

אם היה אי מי עורך רשימה של חמשת המרכיבים הבסיסיים ביותר של היהדות, זה כנראה היה מורכב כך: 1) השם. 2) תורה. 3) מצוות. 4) עם ישראל. 5) ארץ ישראל.  בהתבוננות קצרה, ניתן לראות כי כל החמשה, לא ממצים את מלוא הפוטנציאל שלהם בימי הגלות:

         א.         ה' – הגמרא אומרת (מגילה כט. וראה רש"י פרשת נצבים כ, ג): תניא ר"ש בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן. כשבית המקדש היה בנוי, יכולנו לראות את השכינה מתגלה לכול ובכול. בזמן הגלות, איננו רואים בבירור את המציאות האמיתית של הבריאה.

         ב.         תורה -  חז"ל (קהלת רבה פרשה י"א, ח) אומרים "תורה שאדם למד בעולם הזה, הבל היא לפני תורתו של משיח".. ישנם הרבה סודות בתורה, שבזמן הגלות נשארים נסתרים ויתגלו רק בימות המשיח. המדרש אומר (ויקרא רבה יג, ג): אמר ר' אבין בר כהנא: אמר הקדוש ברוך הוא תורה חדשה מאתי תצא, חדוש תורה מאתי תצא.

          ג.          מצוות – כל ילד יודע שישנם 613 מצוות. רוב המצוות תלויים בכך שכל היהודים בארץ ישראל וישנו בית מקדש קיים (למשל: קרבנות, שמיטה, יובל ועוד). היום – בגלות – אנחנו יכולים לקיים רק בערך 250 מתוך 613 מצוות! כשמשיח יבוא, ניתן יהיה לקיים 613, ולעשות אותם בשלמות.

         ד.         עם ישראל – עם ישראל מחולק לשנים עשר השבטים. עשר מתוך שנים עשר השבטים גלו עוד בתקופת בית המקדש. הם ישובו אלינו כשמשיח יבוא (סנהדרין קי: ). בנוסף, כל היהודים שכבר נפטרו, ואף כל היהודים החיים שאינם יודעים כי הם יהודים ישובו אלינו.

         ה.         ארץ ישראל – כשהשם הבטיח את ארץ ישראל לאברהם אבינו, הוא הבטיח לו את ארץ עשרת האומות: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני, ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים, ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" (בראשית טו, יט – כא).כשהיהודים כבשו את ארץ ישראל, הם כבשו רק שבע אומות. שאר השלושה – ארצות הקיני, הקנזי והקדמוני – ינתנו כשמשיח יבוא.

מכל האמור לעיל, ברור שמי שהיהדות יקרה לו חייב לצפות למשיח. מכיון שמשיח יגרום שהיהדות, מכל הבחינות, תגיע לשלמות הפוטנציאל שלה.

[הקורא עשוי לשאול: אם האמונה במשיח היא כה חשובה, מדוע אין היא מוזכרת בתורה? האמת, לא רק שמוזכר בתורה; לפי כמה פרשנים, זה נאמר על ידי ה' בעצמו!

כולם יודעים שבמעמד הר סיני, השם נתן עשר דברות. כל הדברות הובנו חוץ מאחת. איך אנחנו מקיימים בדיוק את הדיבור הראשון: "אנכי ה' אלוקיך . . "?

הסמ"ק (מצוה א') מתרץ את השאלה הזאת כך: "בזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת ל"א) ששואלין לו לאדם לאחר מיתה בעת דינו צפית לישועה, והיכן כתובה מצווה זאת? אלא שמע מינא – בזה תלוי. שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים שנאמר אנוכי ה' אלוקיך וגו', כך יש לנו להאמין שיוציאנו ויקבצינו מבין הגויים שנאמר (דברים ל') "ושב וקבצך מכל וגו'"."

כלומר, המצווה הראשונה אותה שמענו מה' עצמו, היא להאמין שכשם שהוא הוציא אותנו ממצרים, כך הוא יוציא אותנו אף  מהגלות הזה!]

שהם יודעים להסביר טוב את הנקודה בצורה ברורה ובהירה

לחדד את השאלה: ישנם 613 מצוות, אבל רק 13 עיקרים. לא כל מצוה הינה עיקר ביהדות. למשל: שניים מהמצוות הבסיסיות ביותר,  הינם הנחת תפילין ושמירת שבת. למרות היותם כה בסיסיות ונפוצות, שני המצוות הללו אינן כלולות ב13 עיקרי האמונה. וזאת מכיון שעיקרי האמונה אינם מצוות בסיסיות, אלא עמודי התווך של היהדות.

לדוגמא: עיקרון מספר אחת הוא האמונה בהשם. קל להבין זאת: אי אפשר להיות יהודי מאמין אם לא מאמינים בבורא עולם.

[אגב, לפי רבים מהפרשנים, אין מצוה כלל להאמין בהשם! הם טוענים, כי איך אפשר לצוות מי שלא מאמין שישנו מי שמצווה?]

עיקרון אחר מ13 עיקרי האמונה הוא שהתורה נאמרה על ידי השם, ורק נכתבה על ידי משה רבנו. גם זה מובן. רבים מחוקי התורה נלמדים מיתור של מילה או אפילו אות אחת בתורה. אם מישהו מאמין שהתורה חוברה על ידי בן אנוש, האם הוא מופתע שיש אות או מילה מיותרת? וכי יש מי מאיתנו שכתב טקסט ארוך ללא אף אות חסרה או מיותרת? איזה ו' או י' שנשכחו או נכנסו למילה בה הן מיותרות? ללמוד הלכה ולקבוע חוק מטעות אנוש? ברור שהיהודי המאמין חייב להאמין שהתורה לא חוברה על ידי אדם רגיל.

אם ההגדרה האמורה ל13 עיקרי האמונה הינה נכונה, מדוע האמונה במשיח נכללת ברשימה? האם אדם לא יכול להיות יהודי חרדי – שומר שבת, אוכל כשר וכו' – ופשוט לא להאמין במשיח?

[החתם סופר (יורה דעה סי' שנ"ו) אינו מקבל את האמונה בגאולה כעיקר באמונה, וכותב: "עבדי ד' אנחנו, יעשה עמנו כרצונו וחפצו. ואין זה עיקר ולא יסוד לבנות עליו שום בנין. אך כיון שעיקר יסוד הכל להאמין בתורה ובנביאים, ושם נאמר גאולתינו האחרונה בפ' נצבים ובפ' האזינו כמ"ש רמב"ן שם והרבה מזה בדברי נביאים, אם כן מי שמפקפק על הגאולה הלז הרי כופר בעיקר האמנת התורה והנביאים".

למרות זאת, הדעה המוסכמת בקרב רוב חכמי ישראל היא שהאמונה במשיח עצמה היא עיקרון. מכיון שכל המצוות נכתבו בתורה, וכפי שראינו למעלה, הם כלולות כבר בעיקרון של האמונה בתורה מן השמיים.

לחתם סופר עצמו יש על כך הסבר מעניין: בכל התורה, אין שום נס שנעשה ללא עדי ראיה. הנסים שנעשו לאבות ולבניהם – מכבשן האש של אברהם, ועד קריעת הים של משה, הכל היה מול יהודי  אחד לפחות שיכל להעיד על כך ולספר זאת לבניו. המופת היחיד בתורה שארע בהיכלו של מלך גוי ללא נוכחות יהודית, הוא נבואת בלעם. ועל כן, מי שמקבל את כל התורה, אבל לא את נבואת בלעם על הגאולה, אומר בעצם שהוא מאמין בתורה כיון שמאמין לראות עיני האנשים, אבל איננו מאמין שהתורה על כל חלקיה מה'. אבל כאמור, רוב חכמי ישראל לא מקבלים את הבנתו של החתם סופר].

את התשובה ניתן למצוא בתורת הרבי מלך המשיח: (הדרן על הרמב"ם תשמ"ו, סע' י) על מנת להבין זאת, אנחנו חייבים קודם להסביר רעיון חסידי בסיסי. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים בקריאת שמע, עם עיניים מכוסות  - "ה' אחד"?

ההסבר החסידי לכך הוא שאחדות ה' היא יותר מאשר להצהיר שאין עוד בורא. אחדות ה', היא להצהיר שאין עוד בריאה. כל העולם -אפילו מה שנראה כמציאות עצמאית – הוא בעצם אלוקי, חלק מה'. אבל בזמן הגלות, האמת נעלמת. העולם נראה כמציאות עצמאית, וקיום תורה ומצוות הוא המאבק בו, מכיון שעל ידי תורה ומצוות אנו מגלים את האמת – שאין עוד מציאות בעולם מלבדו.

כשמשיח יבוא, תתגלה האמת של הבריאה. כל העולם ייראה כמקום שנוצר למטרה אחת: לבצע את כוונת ה' בבריאה. חז"ל מספרים לנו על כך (ילקוט שמעוני, ירמיהו רמז שטו): "אמר ר' סימון בשם ר' שמעון חסידא בעולם הזה אדם לוקט תאנים בשבת, אין התאנה אומרת לו כלום, אבל לעתיד לבוא היא צווחת ואומרת שבת הוא". גילוי זה נפעל על ידי התורה והמצוות שיהודים מקיימים בזמן הגלות.

הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י"א כותב: "כל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו--לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו". זהו קטע הדורש ביאור. הסברנו למה מי שאינו מאמין בו הוא כופר, אך מדוע זה שאינו מחכה לביאתו נכלל בהגדרה חמורה זו?

[כל דבר ביהדות, נשפט לפי השורה התחתונה – מעשה בפועל. זה כולל  אפילו את המצוות שבמרכזן רגש הלב.

קחו כדוגמא את מצוות אהבת ה'. הרמב"ם מסביר בספר המצוות (מצוות אהבת ה'), שהציווי הזה כלול מהפצת דבר ה' לאלו שלא יודעים אותו ('מבצעים', בלשון ימינו). כי מי שבאמת אוהב מישהו, משתף את האהבה עם אחרים. ובלשונו: "מצוה זו כוללת גם כן שנקרא את כל בני האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, שכן אם אתה אוהב את מישהוא תהללנו ותשבחנו ותקרא בני אדם לאהבתו". אנו יכולים לראות מכך שישנו משמעות מעשית לכל מצוה, אפילו למצוות שבלב].

בלקוטי שיחות  (חלק כ"ח, פ' חוקת ע' 135) מבאר הרבי את חובת הציפיה למשיח, מבוסס על כמה מילים שנראות מיותרות ברמב"ם.

הרמב"ם כותב (הלכות פרה אדומה, סוף פרק ג'): "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשנייה--ראשונה עשה משה רבנו, ושנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית; והעשירית יעשה המלך המשיח, מהרה ייגלה אמן כן יהי רצון".

הסיומת הזאת מעלה שתי שאלות מתבקשות:

1)      מה עושה תפילה באמצע ספר הלכה?

2)      אם, מחמת סיבה כלשהיא, הרמב"ם רוצה להתפלל עבור ביאת משיח, הרבה יותר מתאים היה לכתוב תפילה זו בהלכות בהם מסביר הרמב"ם את ההלכות הנוגעות למלך המשיח – שני הפרקים האחרונים של הלכות מלכים?

התשובה של הרבי (בקצרה):

הרמב"ם – כפוסק הלכה – מלמד אותנו הלכה! ההלכה היא שכאשר שומע יהודי אודות משיח – אפילו אם המשיח הוזכר כנושא צדדי בשיחה – זה חייב לעורר בו כמיהה עמוקה ורצון להתפלל עבור ביאתו במהרה.

לפי ההלכה, מתי חייבים להתפלל? אם מישהו מרגיש שחסר לו אחד מצרכיו (ראה הלכות תפילה ברמב"ם). כשמישהו מרגיש כל כך חזק את משיח, עד שכאשר הוא שומע עליו, הוא חש  את הצורך להתפלל לביאתו, סימן שהוא באמת מחכה למשיח. מי שלא מתפלל על משיח, כנראה שחסר לו בהרגשת הצורך במשיח, ואם כך חסר לו במשמעות האמונה במשיח, כפי שבוארה בתשובה הקודמת.

[יהודי למדן יכול לשאול: אם האמור הוא הלכה, מדוע לא כותב הרמב"ם את התפילה שלו בכל פעם שהוא מזכיר משיח בספריו? התשובה היא פשוטה: הרמב"ם הינו פוסק הלכה, ועל כן הוא מסתפק בפסיקת ההלכה פעם אחת. בשאר הפעמים בהם הוא מזכיר משיח, מצפה הוא ממך הלומד שהתפילה לבואו תפרוץ אף מלבך].

אדם ואלוקים, שני עולמות רחוקים זה מזה ושונים בתכלית. אחד ההבדלים ביניהם זה היותו של האדם מוגבל. השכל מגביל את האדם במקום ובזמן מסוימים. לעומתו, אלוקים אינו מוגבל כלל, הוא אינסוף ואין שום דבר שמגבילו. למרות כל זאת, ישנה הלכה מפורשת, שאת הגאולה לעולם יביא ה' ע"י אדם בשר ודם. האם לא הגיוני יותר, כי עידן הגאולה, העידן בו הניסים יהפכו להיות חלק מטבע העולם ואלוקות תהיה גלויה לכל ללא שום הסתר – עידן זה יבוא על ידי ה' עצמו? למה צריך בן אנוש מוגבל שיהיה מעורב בכך?

מדוע אני חייב להאמין שהמשיח הוא בן אדם?

אמנם, קיימת בגמרא, (סנהדרין צט.) דעת ר' הלל, ש"אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה ["אלא הקב״ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו" (רשב"ם)]",  אבל הדעה הזאת אינה מוסכמת, ולא נפסקה להלכה – הגמרא במקום מספרת שר' יוסף התבטא על דברי ר' הלל בביטוי יוצא דופן בחריפותו "שארי ליה מריה לר' הלל [ימחול לו הקדוש ברוך הוא שאמר דברים אשר לא כן]". גם החתם סופר (יורה דעה תשובה שנו) כותב במפורש: "האומר לית משיח וקים ליה כרבי הלל, הרי הוא כופר בכלל התורה, דכיילי אחרי רבים להטות, כיון שרבו עליו חכמי ישראל ואמרו דלא כוותיה – שוב אין אדם ראוי להימשך אחריו".

וכך הרמב"ם אכן פוסק (הלכות מלכים, פרק י"א), ומתבטא בפירוש 'מי שאינו מאמין בו'  - במלך המשיח, ומביא על כך את הפסוקים מפרשת בלק "אראנו ולא עתה וכו'", שבהם מרומז על מלך המשיח כבן אדם, בהשוואה לדוד המלך.

על מנת להבין את התשובה, אנחנו צריכים להסביר שני עקרונות יסודיים ביהדות: 1) תפקידו של צדיק, 2) פירוש המושג  'גאולה'.

בתניא, אדמו"ר הזקן (שער היחוד והאמונה פרק ה') מלמד אותנו כי הצדיקים ירדו לעולם בגלל רחמיו של הקדוש ברוך הוא על העולם – "ראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מדת הרחמים, דהיינו התגלות אלוקות על ידי צדיקים . .".

המאבק שאנו בני האדם חווים בכל יום ובכל רגע, נובע מהעובדה כי לכל אחד מאתנו יש 'זהות כפולה'. יש לנו את הנפש האלוקית, שכל מאווייה מסתכמים בלעבוד את ה', ויש את הנפש הבהמית שרוצה ליהנות מכל התענוגים הגופניים. מטרתו של האדם עלי אדמות היא לעבוד את ה' למרות המאבקים והפיתויים של העולם הזה. עבודה זו גורמת לה' עונג רב.

לעומת זאת, לצדיקים אין נפש הבהמית, ולכן אין להם מאבק. מטרתם בעולם היא לא עצמם, אלא לעורר אותנו להשתנות ולעבוד את ה'. כשאנו רואים אדם כמונו, שכל כולו מוקדש לעבודת ה', זה משפיע עלינו להתחיל לעבוד.

דמיינו לעצמכם עיר שכל האנשים בה הולכים על ידיהם ועל רגליהם. ראשיהם מופנים אל הקרקע, אבל חושבים הם שזה נורמלי. יום אחד, בא לשכונה בחור חדש, שהולך על רגליו במקום על ראשו. ראשו מעל לבו, ואת עיניו נושא השמימה. בהתחלה, אנשים ילעגו לו. אבל לאט לאט הם יקלטו שגם להם ישנה היכולת המופלאה להגביה את עצמם ממצב בהמה למצב אדם. הנמשל ברור.

מהי גאולה?

גאולה היא חרות. ההגדרה האמיתית של חרות, היא לא לעשות מה שאני רוצה לעשות. זוהי חרות של בהמות. עבור האדם, חרות אמיתית משמעותה להיות חופשי לבטא ולמלא את הפוטנציאל האמיתי שלי. מוזיקאי אמיתי יכול להרגיש יותר חופשי כאשר הוא מנגן בכלא, מאשר הוא בשדה פתוח אך ללא הגיטרה.

המציאות האמיתית של העולם היא העובדה שהוא גן ה'. מקום שבו אלוקות מתגלה ומתבטאת. במשך הגלות, השכינה נעלמת וחבויה אך כאשר יבוא משיח, העולם יהיה חופשי.

עבור העולם בכלל, בא החופש האמיתי מהחרות האמיתית של הנשמה בעולמה הקטן – גוף האדם. כאשר העם היהודי חופשי בעצמו, על ידי שהוא מגלה את מציאותו האמיתית – גאולה פרטית – זה מביא לחרות האולטימטיבית לכל הבריאה – גאולה כללית.

זוהי הסיבה שאנו זקוקים דווקא למשיח בן אנוש. משיח הוא 'האיש החופשי' האמיתי וכשמסתכלים על משיח, רואים את הנשמה מקרינה על הגוף. דבר זה מעורר אותנו לשחרר את עצמנו, ולהביא גאולה וחרות לכל הבריאה. רק חשבו כמה אנשים חזרו בתשובה על ידי ראיית הרבי מלך המשיח, ולו לכמה רגעים?!

משיח -  דרישות התאמה לתפקיד

לפני שאנו דנים על דרישות התפקיד ועל כישוריו של משיח, אנחנו חייבים לדעת דבר אחד: בכל דור, ישנו בן אדם שהוא מוכשר דיו על מנת להיות משיח. אדם זה יכול להיות צדיק נסתר, עובד ה' בהצנע, שאפילו אינו יודע שהוא המשיח הפוטנציאלי. אם הדור זכאי, השם יגלה בו את 'רוחו של משיח', והוא יתחיל את הפעולות שמשיח צריך לבצע במטרה לגאול את עם ישראל. הדבר הזה מפורש בכמה וכמה ראשונים ואחרונים.

כך למשל כותב החתם סופר (חושן משפט ח"ו, תשובה צ"ח): "כמו שהיה משה רבינו עליו השלום, שהיה הגואל הראשון, הזקין שמונים שנה ולא ידע ולא הרגיש בעצמו שהוא יהיה גואל ישראל, ואפילו כשאמר לו הקדוש ברוך הוא לך כי אשלחך אל פרעה, מכל מקום סירב ולא רצה לקבל על עצמו, כן יהיה אם ירצה השם הגואל האחרון. ומיום שחרב בית המקדש, מיד נולד א' הראוי בצדקתו להיות גואל, ולכשיגיע הזמן יגלה אליו השם יתברך וישלחו ואז יערה עליו רוחו של משיח הטמון וגנוז למעלה עד בוא. וכאשר מצינו בשאול אחר שנמשח באה עליו רוח מלמעלה ורוח הקודש אשר מלפנים לא הרגיש בעצמו, כן היה בגואל הראשון וכן יהיה בגואל האחרון, והצדיק הזה בעצמו אינו יודע."

כשמשה רבנו נולד, הבית התמלא באור. הוא נולד מהול. אנשים באזור ידעו  והבינו שהוא מועמד פוטנציאלי להיות הגואל שיוציא את כלל ישראל במצרים. הוא התעסק בענייניו הפרטיים והיה רועה צאן עד גיל 80, עבד את ה' בעצמו כפי שמצא לנכון. עד שביום בהיר אחד, בעודו מהלך במדבר הלוהט התגלה אליו ה' בסנה בוער, והטיל עליו את התפקיד לגאול את עם ישראל. רק אחר כך, משה רבינו התחיל להתערב ולפעול (עשרת המכות, חיזוק האמונה של בני ישראל ועוד)  כגואל של כלל ישראל.

אבל עדיין ישנם מספר כישורים שמשיח חייב בהם. אם נראה אדם, המבטיח (ודורש) לאנשים שסביבו, ואף נוהג כאילו הוא המשיח, איננו יכולים להאמין לאחד כזה, עד שהוא עומד בכמה דרישות סף בסיסיות. דרישות אלו מתוארות על ידי הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק י"א הלכה ד): "ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'--הרי זה בחזקת שהוא משיח". אם נתבונן נגלה כי יש חמש דרישות סף, על מנת שנכיר בו כמשיח:

1)      "יעמוד מלך" - הצדיק הזה חייב להיות "מלך". אין הכוונה למלך במשמעות המילולית של הדבר, כאשר  אנו מדברים על יהודים בגלות. הרמב"ם כותב לנו כי משיח הינו מנהיג יהודי אמיתי, לא של קבוצה מסויימת, אלא של כל עם ישראל. "ואם יעמוד מלך מבית דוד – היינו שהוא כבר מלך" (דבר מלכות תזריע מצורע, הערה 66).

2)      "מבית דוד" – מלך המשיח חייב לבוא מזרע דוד. השם הבטיח לשבט יהודה – ולמלך דוד בפרט – שהמלכות היא ייעודם הנצחי. "לא ימוש שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", ברך יעקב את בנו יהודה.

3)      "עוסק בתורה ובמצוות כדוד אביו" – מלך המשיח צריך להיות מסור לחלוטין לתורה ומצוות. הרמב"ם משתמש במילה "עוסק", והוא מדייק בכך, ללמדנו שמלך המשיח צריך להיות כמו בעל עסק ולא כמו פועל שכיר. הפועל בא בשמונה, הולך בארבע ושוכח מהעבודה עד מחר. בעל עסק קם בבוקר עם העסק והולך איתו לישון. 24 שעות, הוא חי את העסק שלו. העסק של משיח הוא להעלות את כל העולם לרמה גבוהה יותר של מודעות לאלוקות. ולכן, משיח צריך להיות מישהו שכל מציאותו היא תורה ומצוות.

4)      "ויכוף כל ישראל" – משיח 'יכוף' יהודים לעבוד את ה'. כשהרמב"ם כותב "ויכוף", אין הוא מתכוון שמשיח ישתמש בכח גשמי על מנת להכריח מישהו. אין בנמצא אדם כזה, שיכול להכריח כל יהודי בעולם. כוונת הרמב"ם כי לאדם שמטרתו ומשימתו היא להגיע ולהשפיע – לכוף בדרכי נועם – לכל יהודי בעולם, אישית או על ידי שלוחיו.

5)"וילחום מלחמות ה'" – משיח יילחם בכל הגורמים המאיימים על העם היהודי, אם זו התבוללות רוחנית או מלחמה גשמית, משיח יהיה בחזית. אבל משיח לא נלחם דווקא עם רובה – למשיח יש את השיטות שלו. כאשר כלל ישראל נמצא בסכנה, משיח יוצא במבצעים חדשים (ולדוגמא: מבצע תפילין לקראת מלחמת ששת הימים) על מנת לחזק את כלל ישראל. ה'מצודת דוד' כותב בפירוש (זכריה ט,י) כי "המלך המשיח לא יכניע את האומות על ידי מלחמה". וראה בארוכה באגרות משה (אורח חיים ח"ד תשובה פ"א), ושם: "ודאי מלך המשיח לא יצטרך לכלי זין".

ההסבר האמור אודות "וילחם מלחמות ה'", מסייע ליישב קושיא רבת שנים. חז"ל מספרים לנו כי דוד המלך לא זכה לבנות את בית המקדש, כיון שידיו היו מלוכלכות בדם. הדם הזה לכלך את ידיו של דוד במלחמות ה' אותם לחם בעוז ובגבורה. איך ייתכן אם כך שהרמב"ם פוסק שמשיח, אותו אחד שילחם מלחמות ה', יבנה את בית המקדש? על פי האמור לעיל, ברורה התשובה: משיח יילחם מלחמות ה', אבל הוא יעשה זאת בנשק שלו. הנשק שלא מלכלך את הידיים בדם.

הם מתגייסים (לא יודע בדיוק כמה אחוזי הגיוס שם, אבל הם לא כמו החרדים, זה בטוח), אבל לעומת הדתיים-לאומיים שמתייחסים לצבא כחלק מהתחייה הלאומית של עם ישראל, כחלק מהגאולה, החב"דניקים מתייחסים אל זה בצורה פרגמטית, שצריך צבא באופן טכני כדי להגן על העם (כך לפחות ידוע לי). אגב, זו תפיסה שדומה גם לתפיסה החילונית את הצבא. הויכוח העקרוני הזה הוא לא רק לגבי הצבא, אלא לגבי כל מוסדות המדינה וכו'.

אבל בחבד הכל סובב סביב השליחות של האדם, אז אולי בטוחים שזו השליחות של הבחורים בגיל הזה...

אני יודעת שבתי ספר של חבד וכאלו לא נחשבים חרדיים אלא ממלכתידתי כי הרבי רצה שאנשים שלא שולחים את הילדים שלהם לחרדי-ישלחו לחבד ויקבלו חינוך מספיק חרדי ומספיק ממלכתי... אז ישיבות חבדניקיות זה כמו הסדר או כמו ישיבות חרדיות?

חשבתי על זה, התלבטתי אם לכתוב את זה. חלק מהמידד של השירות בצה"ל בחב"ד זה המידד של השליחות, שכדי לקדש את שם ה' בעולם ולגרום לשם שלו להיות אהוב בעולם, הם הולכים לצבא (לא יודע בוודאות אם זה השיקול שלהם, אבל זה בהחלט הגיוני). אבל בסופו של דבר אצלם זה רק כלי כדי להגן/לקדש את שם ה' בעולם. מבחינת התפיסה החבדי"ת אין ערך עצמי (ערך מקודש) לצבא. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך בסוף.

נ.ב אינני חב"דניק והדברים נכתבו לפי ראות עיניי. עדיף שתשאלי חב"דניק שיסביר לך את תפיסתם.

אה, עכשיו הבנתי. לא יודע. מניח שבאמצע (יש אפשרות אך לא חובה)

יש ישיבות שהמקובל בהן הוא לעשות פטור (כמו הישיבה בכפר חבד) ויש כאלה שיש להן הסכמים עם הצבא על שירות אחרי שנת לימודים ב770 ורצוי גם חתונה (כמו הישיבה בקרית גת)

שתיהן ישיבות גדולות עם לא מעט תלמידים.

אבל חייבת להדגיש שבסופו של דבר זו תהיה הבחירה האישית של הבחור לכאן או לכאן וזה לא משנה איפה הוא לומד.

באף ישיבה אין איסור מפורש ללכת לצבא (אלא רק מינימום דחיית שירות עד אחרי החתונה) אבל גם אין יותר מידי עידוד לצבא.

לדוגמא במשפחה שלי חלק עשו פטור משירות וחלק שירתו.

אחת הבעיות המרכזיות שגורמות להמון בחורים להוציא פטור זה שהצבא עושה להם בעיות עם שנת הלימודים ב770 אחרי 3 שנים בישיבה גדולה ואף בחור לא רוצה להיות עריק ולהסתבך.

התוצאה היא שחלק מהבחורים עושים פטור וחלק חותמים על הסכם מסויים שדוחה להם את השירות לאחרי החתונה.

לרוב מי שעשה פטור כבר לא יעשה צבא, אם כי יש כאלה שמבטלים אותו (לפעמים אפילו בגיל 30+ ואז הם מתגייסים לפיקוד העורף, הרבנות או כל מיני דברים בסגנון).

תודה

ראיתי כבר בזמנו את העלונים שמתארים איך יבוא המשיח ואז משבר האקלים ייעלם כהרף עין (ועוד נגזרה מכך מסקנה שאין מה להיות מוטרדים).
לחשוב שמחנות הפליטים הרעילים והמסוכנים - והעמוסים אנשים מלאי שיטנה ומשטמה לישראל - משמשים כאיזה מטה זעם הולוגרפי תיאולוגי, זה בערך אותו ההיגיון.

אגב, העלונים ההם הופיעו למיטב זכרוני עוד כשבחיים היתה חיותו, אבל גם אם אני טועה בכרונולוגיה הזו אזי מכל מקום הם הופיעו כשהמשיחיזם שלאחר המוות עוד היה בשיאו.

מובן שכל התפיסה הזו נשענת על ימי ההאדרה המטורללת למבצע "סופה במדבר" (שחרור כוויית מהפלישה העירקית) ותום הקומוניזם במדינות הסובייטיות-לשעבר, שיצרו שבתאות ברורה ומובהקת.