נכון, אנחנו לא באים בשביל התודה בסוף. ולא רודפים הערכה. אנחנו מתנדבים גם אם לא אומרים לנו כלום.

אבל בכל זאת. הרבה פעמים. זה הרצון להערכה.

אפילו מצד עצמי. אחרי שעזרתי בש"ב לילד מיוחד אני ירגיש טוב עם עצמי. עשיתי משו' טוב. נתתי והשקעתי מזמני הפרטי כדי לעזור לאחרים- בלי תמורה!

באמת מרשים... <צ>

לשאלתך..

אין תשובה. לפחות לי אין... מה שכן- זאת שאלה שנשאלת שוב ושוב ושוב..

וחשבתי על זה. תכלס- נכון. יותר נח לנו ללכת להתנדב בחוץ. אולי כי זאת לא מחוייבות. [כמו שנעדיף להתנדבת במקום שאפשר להתאים את השעות מאשר מקום שמחייב שעות מסויימות בימים מסויימים וכו'...]

אולי כי לימדו אותנו לתת ולעזור ואנחנו פשוט לא רואים כשזה לידינו.

אולי באמת בגלל הצורך והרצון להערכה חיצונית.

ואלי סתם כי ריחפנו קצת ומעכשיו בעזה"י בלנ"ד נשתדל לשים לב יותר ולעזור גם ובעיקר כשזה במעגל הקרוב!

בהצלחה לכותנו.. תודה על ההארה!!!

זה באמת המציאות... וברור שצריך לשנות את זה !! נראלי שהסיבה שזה יותר קל לתרום\להתנדב ןכו.. כי את מקבלת יותר הערכה, את מרגישה יתר שעשית משו ווואוו ..( מאשר לעזור לאחותך בשיעורים)

אני אישת שמתי לב..\, שאם אני יותר כזה תורמת בחוץ (לבית, משפחה...) יש לי יותר מוטיבציה לעזור אח"כ בבית!! כי אני אומרת " בחייאת, לאנשים אחרים אני יכולה לעזור, ולאמא לא?!"  ברור שעדיין אני עובדת על זה ...

|סוף חפירה| אם את רוצה-  אפשר בכיףף(באישי..

כן, הרבה יותר כיף ללכת לשטוף לשכנים ת'כלים ולצחצח להם את כל הבית אבל בבית רק להרים סמרטוט זאת חתיכת משימה שאין חשק אליה...

אני יכולה להעיד על עצמי שזה נראלי נובע מהרגל.

כן, כבר נמאס לסדר כל יום את אותו בית, לעזור לאותם אנשים, אז הגיוון הרבה יותר נחמד.

ואין מה להוסיף \ לחפור

יצא לי לדבר על זה עם אמא שלי.

שאלתי אותה אם היא לא מעדיפה שאשאר בבית לעזור לה..

והיא אמרה שהיא מעריכה את מה שאני עושה בחוץ.זה בעידודה!

גם אם לצערי זה בא קצת על חשבון הפרט.

מנסנים לשלב. הלוואי ונצליח.

"גדול המצווה ועושה, מי שאינו מצווה ועושה".

נכון, יותר קל לעשות משהו שלא חובה. הרי לעזור בבית, אף אחד לא יעריך אותנו על כך (לכאורה..)- זה ברור מאליו.

אבל, אם אני עוזרת ל"נזקקים" אחרים- אז זה מעבר לחובתי, זה משהו מיוחד ומוערך. וגם בלב זה מרגיש "ואו, עשיתי מעשה טוב.."

עקר העבודה, לענ"ד. היא להגיד לעצמינו שגם אבאמא הם "נזקקים", וגם עזרה בבית היא חסד גדול ושכר בצידה.

1. בבית לא תמיד אומרים תודה ועמריכים. כי כולנו מכירים את זה שיש דברים שהם פשוט מובנים מאליהם אז אין צורך להגיד תודה. בחוץ זה לא ככה. מתיד בסוף יש את החיוך, התודה וכדו'..

2. בבית אתה צריך לעזור. בחוץ לא. לפחות לא חייב וכשאתה עושה אתה מרגיש מאגניב כזה..

3.התנדבויות חיצוניות מעוררות בחברה "וואו כל הכבוד".. וכו וכו...

מקווה שלא חזרתי על דברים שכתבו, אם כן סליחה ממש.

בהצלחה ומקווה שתרמתי..=)

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...