די. נמאס לי כבר. נמאס לי מהמצב הזה.
כמה דברתי איתך על זה, כמה כעסנו עליה שהיא עושה ככה...
ופתאום.
פתאום-נהפכו היוצרות, את כבר לא מתייחסת אלי. טוב לך....
את לא צכה אותי. אני לא קיימת בשבילך. עד....
עד לפעם הבאה.
עד ששוב תפלי. שוב יהיה לך קשה. שוב תרגישי בודדה ומתוסכלת...
ושוב תבואי. ושוב תבכי. ושוב תגידי שאת לא יודעת מה היית עושה בלעדי. עד...
עד לפעם הבאה. שוב יהיה לך טוב. תרגישי מאושרת, מוקפת חברות, ואותי תזרקי הצידה, אני לא שייכת.
אותי תשאירי מחוץ למעגל של החברות.
אני האנשים השחורים אצלך, שכידוע בלעדיהם אין הצגה..
אבל להם נהוג להודות, להכריז עליהם קבל עם ועדה- תדעו שבלעדיהם אין כלום!!!
אבל אני כנראה נידונה להיות תמיד בצל.
לא ביקשתי להודיע מעל כל במה עלי. ממש לא.
אבל את אל תשכחי אותי, אל תשכחי שגם לי קשה, שגם אני זקוקה לך לפעמים.
כמה היינו שרות ביחד "אנשי הגשם" כמה כאבת את כאבם,
ואת לא מעלה על דעתך שאת חלק מהיוצרים של התופעה הסיוטית הזו.
את לא כזו רעה. אני יודעת.
קצת תשומת לב לפרטים הקטנים.. אני למשל.
הלוואי שתקשיבי, שתביני אותי.
אני כ"כ אוהבת אותך, באמת.
אבל אני כבר לא מסוגלת ככה....
טוב. אז גם אני לא מושלמת בזה. מודה. אבל בואו נשתדל לפחות.
אני בטוחה שיש לא מעט אנשים כמוני, שמרגישים "אנשי הגשם" של כ"כ הרבה אנשים, וזה סיוט.
מינימום של הכרת תודה.
(ולא. אני לא כ"כ מסכנה. זה על מקרה מאודדדד ספציפי. למקרה שחשבתם..
)
תנסי אני בטוחה שתצליחי!! יש בך פולללים כוחות מטורפים. תשתמשי בהם. סומכת עליך ממש.
