בידי האחת כוס קולה, בידי השנייה מנטוס (לא לדאוג! חת"ם סופר!). חפצתי להכניסו לפי, ואז לשתות הקולה. ולפתע פתאום, המנטוס החליק מידי, נפל והתפוצץ. "ישתבח שמו," חשבתי לעצמי. "למה זה קרה? לא-לקים פתרונים, ובלאו הכי - חייב אדם לברך על הרעה כמו שמברך על הטובה". אזי הבנתי את גודל הנס, "אילו היה זה בקיץ," ראיתי את חצי הכוס המלאה, "הרי שהיו באות נמלים... מסתמא היתה גזירה עליי במרום שיתפוצץ לי המנטוס, וזכויותיי המועטות הגנו עליי ונפל המנטוס דווקא בחורף, שכן נמלים לא באות בחורף, ישתבח שמו". אמנם כדרכי בקודש התחלתי להתפלפל, "רגע... אם זכויותיי הגנו עליי, הרי שהן גם יתנכו, חלילה!" והיד נעה וזעה לה ממעלה למטה הלוך ושוב, עלה ורד, וכמובן - האגודל הקופצנית מורמת בגאון. תירצתי והקשיתי, בניתי וסתרתי, אף החלתי בכתיבת הספר תמן שמעתתא - שב שמעתתא של הגאון ר' אריה לייב הלר זצ"ל (בעל הקצויס!) במהדורה חדשה מפוארה ומאירת עיניים (פלדהיים קפתו על המציאה...) + עוד שמעתתא שכתבתי על סוגית המנטוס לעיל (הסברים באישי... 
).
או אז, הבנתי את גודל הנס! אילולא היה המנטוס נופל ומתפוצץ - שיניי היו מתפוצצות... או שמא זו סתם אגדתא בעלמא ותו לא? ובלאו הכי - ישתבח שמו, לא?
