אז קבלו את הסדרה "המגדל האפל/סטיבן קינג"
ולא לא העתקתי את הביקורת.
אני לא יודע מי מבין השתיים יותר מוכשר
הכותב או המתרגם
להצליח לתרגם ולהעביר את הקיום, את משחקי המילים, את העומק, את הגוונים..
צריכה להיות יכולת מיוחדת במינה שגורמת לך להצליח להעביר את המסר בלי לגרוע מהקסם שבו
אבל הכתיבה..הכתיבה
זה לא העלילה, שעושה את הספר למרות שבהחלט יש לה חלק בפני עצמה
זה לא הכתיבה שברור שבלעדיה לא הייתי שורד כל כך הרבה
זה הכל הרבגוניות, הצירופי מקרים שחייבים להתחבר בסוף
אני יודע שאני אקרא את הסדרה הזאת שוב ושוב ואני מניח שבשלב מסויים של חיי אני אפילו אקנה אותה
כרגע זאת הפעם הראשונה ואני לא רוצה לשמוע את הסוף זה שהמגדל נמצא במקום לא ידוע במרחק לא ידוע אינו מקטין אותו אלא נותן לסופר יכולת ליצור עומד יכולת מרחב תמרון זה כמו שאתה כותב סיפור ויש לך מפה ואתה פשוט מזיז עיר שלמה כי אתה צריך שיהיה שם לפחות יומיים הליכה ככה סתם, כי זה מה שהסיפור צריך סיפור לא יכול להיות מוגבל מצונזר כן אבל לא מוגבל והיכולת הזאת ליצור עולם שמשתנה ללא הרף ליצור כל כך הרבה עולמות עם ניבים שונים עם מנהגים וטקסים
ולזכור את כולם זה מדהים, זה יכולת, זוהי מתת.
לכל מקום יש את הגוון המיוחד את השפה המיוחדת את היופי שלו וזה יכול להיות הקרון של בליין או אמריקה של קאקורן גם אם זה מקום מגעיל או מדכא יש בו קסם מיוחד
הצהוב הבריא של גלעד הסגלגלות של בליין
והאפור האפור השולט בכל כך הרבה תחומים שמדגיש ללא הרף את הארץ המתפוררת
אנשים אלה שיצאו להרפתקה לא יוכלו לחיות חיים רגילים, אם הם לא ימותו הם יצטרכו להתאהב או להשתגע אבל אלה אינם חיים. אם השמש יכולה להתעורר בדרום, לא תוכל לתכנן מעבר למחר, לא תוכל לתכנן מעבר למגדל האפל.
לא תוכל אלא אם תמות, או תשתגע.
