לפעמים, בלב הנסיון, כשכבר מתחילים להרגיש יאוש, יש איזו בקשה בלב של - "ה', למה אצלי זה כל כך קשה ומסובך?!".

זה הזמן לעצור ולהתבונן.

להתבונן בכל הטוב שקיבלת, בכל מה שהתחולל והתפתח בך בזכות התהליך המיוחד שלך,

טוב שלא היה נבנה אילולא הנסיון הקשה שאיתו את מתמודדת.

שימי לב למשפט האחרון שלך, שמאוד נגע בי - "אני לא מתייאשת, כי זה פשוט לא אני לוותר".

בין אם שמת לב לתכונה המיוחדת הזאת בך כבר קודם, ובין אם לא -

בוודאי היא התבררה לך עוד יותר בדרך.

עד כמה היא חזקה, עד כמה היא משפיעה, ומאיפה היא מגיעה.

כמה אושר יש בגילוי כזה על עצמי!

בצד הפרקטי -

* לפעמים אנחנו לא מרגישים התקדמות, אבל זה רק מפני שעבדנו קשה מאוד לאורך זמן בשביל התקדמות איטית ושיטתית.

כדאי לשתף חברה או דמות קרובה שיש לך איתה יחסים כנים, שתאיר את עינייך בנוגע להתקדמות שלך.

הרבה מאוד מאוד פעמים מתברר שפשוט לא שמנו לב...

* אם בכל זאת אין התקדמות, או שהקצב לא מספק אותך,

אם מנסים שוב ושוב ושוב ולא מצליחים -

לא להתייאש!

אבל כן לשנות שיטה.

לפעמים הולכים "ראש בקיר" בדרך מסוימת שנראית לנו נכונה, אבל בעצם צריך להפתח לדרך אחרת.

כשהמטרה היא אותה מטרה.

למשל: אדם רגיל להכריח את עצמו להמנע מעבירה, אך בשלב מסוים מגלה שלימוד ובירור בנושא גורם לו להמנע הרבה יותר בקלות.

ואף על פי שאני לא נוהגת לצטט הרב קוק -

"ישנן ירידות, אך התנועה בכללה - תנועת עליה היא.

אפילו בעת הירידה, אין זה אלא כמו מילוי הירח ומיעוטו, זוטו של ים ונסיגתו, הערנות והשינה,

שלמרות ניגודם, הם מחוללי החיים השלמים"

(אורות הקודש ב', תקכ"א)

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....