בסיעתא דישמיא גדולה ובהשתדלותינו 
===פריקה קטנה שישבה לי על הלב===
לאן החיים שלי מובילים בעצם? מה אני עושה כאן? ולמה השאלות האלה צפות פתאום?
פתאום באמצע המירוץ המטורף של החיים אתה קולט את זה – למה אני פה?! מי אני בכלל?!
דווקא בגלל כל הטירוף אתה קולט שאתה מאבד את עצמך, אתה נבלע לתוך הכל – משקיע בלימודים, בהדרכה, במשפחה, בחברות ו-הלו, איפה אתה?!
אולי הגיע הזמן להתנתק קצת ולצאת מהפוזה ומהסיסמאות ולהתחיל לעשות באמת, לעשות תכל'ס.
אז אם אתה מאבד את עצמך – תרגיע את עצמך קצת, תתחיל לפנות קצת מקום – תתחיל לנצל את החיים האלה ואת הזמן, תקופה הזאת כי אח"כ לא בטוח תהיה יכולת לבדוק את כל זה.
לראות לאן אני רץ בעצם? יש לי בשביל מה לקום בבוקר? יש לי משמעות? לא ל-מ-ה, אלא ל-מה?!
מה הקב"ה רוצה ממני בעצם? כ"כ הרבה מדברים על כמה שהאדם הוא ייחודי ולא היה ולא יהיה כמותו, אז כנראה שיש פה איזה משהו, לא? אולי הגיע הזמן להתחיל לברר למה למען ה' הוא תקע אותי בעולם הזה? כל ההתמודדויות האלה, כל הניסיונות? יש לי איזה מטרה, תכלית – חייב להיות. לא הגיוני שאני תקוע פה סתם. אין מצב, אבאל'ה שבשמיים לא יעשה שטויות כאלה. יש כנראה איזושהי סיבה.
עכשיו רק נשאר לגלות מה.
כן, פה האתגר.
זה בכלל לא פשוט. ואתה שובר את הראש, ל-ג-מ-ר-י.
אתה מרגיש כ"כ צבוע עם עצמך שיש לך רצון ואתה לא עושה איתו כלום. יאללה סתם עוד פוזאיסט שמשחק אותה.
אבל לא!!! כן יש לך את הרצון – אתה כן שווה משהו!!!!
יש קשיים בדרך, והרבה הרבה ניסיונות, ושגרה שיכולה להוציא אותך מדעתך –
אבל היי, מה החיים היו שווים בלי האתגר הזה? לחוות את החיים האלה כל פעם מחדש ולנסות להוציא משהו טוב, משהו חדש מהם.
צריך אמונה, בלעדיה אתה מתפרק. אבל לגמרי. אם אין לך על מה להישען, מה יקרה כשתיפול?...
איך עושים את זה, איך? זאת שאלת החיים – כל החיים אנחנו במירוץ הזה, לפעמים צריך לעצור ובאמת לשאול – לאן אני רץ? לעשות חושבים עם עצמי מה המטרות, שאיפות שלי בחיים. מה אני רוצה מעצמי, מה אני מסוגל לעשות!! למה אני לא מגיע לזה. הרבה שאלות יש, ונשבר מהם כבר – רוצים תשובות.
זה לא פשוט לקבל תשובות, צריך לעבוד קשה, כל הזמן – בעצם כל החיים כמעט. זאת תשובה ארוכה מאוד, ויכול מאוד להיות שלא נקבל את כולם, אבל זה אומר שמפסיקים לנסות? ממש לא.
צריך הרבה ביטחון בה' יתברך, הרבה תפילות הרבה. לסמוך עליו, נכון זה לא פשוט בכלל, אבל להאמין שיש שם איזה מישהו שם למעלה שהוא יודע מה הוא עושה. מכוון אותנו רק לטוב, רק בסוף נבין את זה.
ואיך אנחנו מתבאסים כל הדרך – ורק בסוף פתאום קולטים איזה גלגול מטורף ומדוייק – השגחה פרטית מטורפת. וזה קורה לנו כיחידים ובעיקר כעם.
צריך להתחיל לצאת מהסרט שאנחנו חיים בו. לעשות סטופ על השעון הזה ולשאול את עצמי – זה החיים שאני רוצה?