נשמה.. אני שיא המזדהה איתך.

ונכון יש תקופות כאלה ובלהבלהבלה.. אבל הגעתי למצב שאני אומרת> למה לי לממוד בכלל? אני לומדת ולא מצליחה, לא לומדת וגם לא מצליחה. אזס עדיף לא ללמוד בכלל, לא?

בס"ד

אני יודעת היטב כמה הציונים חשובים לך, אבל בנינו, מה זה שווה את זה?

מה זה שווה את האכזבות האלה? הדיכאונות האלו? הבאסות האלה?

אם את לא שמחה, זה לא שווה כלום. לא את המבחנים. לא את ההשקעה. לא את הציונים.

את יכולה להיות הבן אדם הכי חכם בעולם, ולהיות עצובה- ואז, מה עשינו בזה? מה זה נתן לך בדיוק?

לפני כמה זמן חשבתי על זה...

(ושלא יקפצו לי פתאום כל אוהבי החיים -כי זאת ממש לא המטרה שלי...)

בגיל 120, שאני אמות- בהלוויה- יבכו עלי, סבבה. שנה אחרי, 10 שנים אחרי, 20 שנה- די, כמה אפשר לזכור בן אדם?! אני לא כ-ז-א-ת מענינית... - ואז אני אשאר מצבה לבנה עם אותיות שחורות "אריאל". אף אחד לא יזכור מי אני, מי הייתי, ומה עשיתי. אני אהיה עוד מצבה, ולא יותר מזה.

מה זה אומר שאף אחד לא יזכור אותי?! -שאני לא חייה בשביל אף אחד אחר, אלא אך ורק בשביל עצמי.

אני מקיימת מצוות, לא בשביל ההורים שלי.

אני עושה דברים שכיף לי לעשות- לא בגלל חברות שלי.

ואני שמחה בשביל עצמי.

אף אחד לא יחיה את החיים בשבילי, אף אחד לא ישמח בשבילי, אף אחד לא ינצל את החיים האלה בשבילי, ואף אחד לא יעשה מעשים טובים בשביל עצמי. אני חיה אך ורק בשביל עצמי (נשמע אגואיסטי, אבל אתם תשרדו.)

אז זה לא שווה את זה!!!!!

כן, לימודים זה דבר חשוב!!!! מאוד. אבל אם זה עושה לך רע- את צריכה לשם לעצמך גבול.

נכון, תשקיעי, בלי מאמץ- התוצאות לא שוות כלום, אבל עד איפה שאת יכולה.

זה שאת נכנסת לתוך הדיכאון, ולתוך הבאסה- זה לא עוזר לך לצאת ולצמוח, זה רק מפיל ומכשיל אותך- וחבל, יקירה שלי, כל כך, כל כך חבל.

ב"הצלחה, תמיד כאן בשבילך...

זה פשוט בא טבעי. זה לא שאני אומרת לעצמי:"טוב..בוא נהיה עכשיו בדכאון". פשוט נהיה לי שחור בעניים והתגובה לא מאחרת לבוא. זה טבעי. מה אני אעשה שהתרגלתי למצויינות לימודית כל החיים שלי?!

מוזמנת לאישי יש הרבה מה להגיד ופה אני לא אצליח לכתוב הכול.

קבלי חיבוק ענק וחיוך גדול!!

בס"ד

לשנייה לא חשבתי שאת אומרת לעצמך:

"טוהר?"

"כן?!"

"בואי נכנס לדיכאון..."

"טוב"

(על משקל -"מאשה?כן?בואי לבריכה...")

זה לא עובד ככה, זה בהחלט סוג של "רפלקס" (פסיכולוגיה או לא? )- זאת תגובה טבעית. אבל אנחנו צריכים לעבוד על התגובה הטבעית הזאת. נכון, זה מבאס, זה מעצבן, זה מדכא- אבל מה אני עושה הלאה?

אני נשארת תקועה באותו מקום של דיכאון?

אני שופטת את עצמי על כמה שאני "דפוקה", "סתומה", "אדיוטית", "אהבלה" וכ"ו, או שלא?

אני אומרת לעצמי- טוב, לא הצלחתי, אז אני עוזבת הכל? לא משקיעה יותר?!

מה את עושה עם זה?

לפני כמעט משנה, אני ועוד חברה, אכלנו סעודת ערב שבת אצל אחת ממשפחות בסניף. בסוף הארוחה התיישבנו כולם בסלון והאבא הביא אלבום תמונות. אני והחברה הסתכלנו אחת על השנייה ושאלנו את עצמנו "מאין יבוא עזרי?!"- נו באמת, אלבום משפחתי?! בחייאת שזה לא מעניין כמה מרגש נראים הילדים לפני 5 שנים, במחילה, כן? אבל יש לנו מספיק אלבומים בבית שאנחנו יכולים להסתכל בהם חופשי בכל עת וזמן...

כנראה שטעינו...כי במשך השעתיים הבאות ישבנו מרותקות לספה ולא רצינו לקום עד שהמשפחה כמעט העיפה אותנו בבעיטה החוצה.

ישב מולנו אדם שנראה כמו עט, פשוטו כמשמעו. רזה, רזה- הוא מראה לנו תמונה של אדם שמרוב שהוא שמן העיניים שלו כמעט לגמרי עצומות.

אני וחברה שלני נשנקנו.

"זה אני לפני שנתיים"

-הפרצוף הזה הוא כלום למה שהיה הפרצוף שלנו אז.והוא ממשיך:

"בתמונה הזאת שקלתי 120 קילו, וזה עוד לא השיא שלי"

אני מסתכלת עליו, אני מסתכלת על האיש שבתמונה- אין שום קשר- מילה שלי. שום דבר.

"כיום, אני שוקל 70 קילו."

תעשו את החשבון לבד. בתוך שנתיים הבן אדם הוריד מעצמו 90 קילו- קולטת את זה, טוהר? קולטת? כי אני לא.

אני לא אספר לך את כל השיחה- שהייתה מדהימה, עם דברים שהייתי בשוק, עזבו 90 קילו, בחיים לא חשבתי שבן אדם כזה יכול לדבר בצורה כל כך "דתית" עם כל כך הרבה מסר, לכל מיני דברים- לא רק משקל, על אמונה, על מצוות, על לימודים- על המון, המון דברים.

אבל אני כן אקצר אותה, בערך:

"אני שונא את המילה 'דיאטה'. זאת הגדרה לא נכונה. זאת הגדרה שגויה. ל'דיאטה' יש סוף והתחלה. בן אדם שרוצה לחיות בריא צריך לחיות על פי 'עורך חיים' ולא על פי 'דיאטה'. 'עורך חיים' אומר- שלא, מחר אני מתחיל לאכול בריא, שבוע הבא אני חוזר לאכול זבל, שבוע אחרי זה חוזר לאכול גזר כל היום. זה אומר שכל הזמן אני אוכל בריא. "

"ואם נשברתי. אכלתי עוגת קצפת שוקולד שווה כזאת עם מלא קלוריות. זהו. הלך עלי. מה עושים אז?"

שאלה החברה שלצידי.

"לשפוט את עצמך, זה הדבר הכי חמור שאדם יכול לעשות לעצמו. גם בקיום מצוות. אתה עומדת מול המראה ואומרת לעצמך-'יאו!איזה סתומה אני!איזה מפגרת! למה אכלתי את זה? למה עשיתי את זה'-ואז מה קורה? אני מוותרת לעצמי. הולכת עד הסוף, לקיצוניות השנייה. אתה לא עולה, את יורדת. לכן, אסור לך לשפוט את עצמך בחיים. את צריכה להגיד לעצמך-'נכון, עכשיו נפלתי. עכשיו אכלתי מלא קלוריות. עכשיו נשברתי- אבל מכאן? אני רק עולה. רק שומרת על עצמי יותר. כדי לא להשבר שוב'- אחרת...אין על מה לדבר בכלל"

אני חושבת שזה אומר את הכל. אם יש משהו לא מובן, חמדתי... תשאלי.

אך. אני מנסה לעלות. אבל למה נדמה לי שאני תקועה באותו המקום?!

אני עדיין בשוק מזה שפתחתי את השרשור דרך אגב...

בס"ד

במיוחד בשבילך-

מילים:

שער הדמעות- ארקדי דוכין

כשהאדם מאבד את הטעם, מתייאש מהכוחות של עצמו
עליו לפנות לשמיים, יש שם מי שמקשיב רק לו.
ואז, עוד בלי לדעת כלום, אדם מקבל מענה,
רצונות חדשים, מילוי וקידום, תקוות לעתיד טוב ושונה.
אחר כך הוא שוב נופל, שוב מתחיל לצעוק ולשנוא
מרגיש ריקנות מחומר, מרוח. בקושי סוחב את עצמו.

כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו הדרך לחופשי
במסתרים תבכה נפשי

והוא נופל כבר בלי חומר דלק, הכל ריקני וזר,
גם בעבודה, גם בתוך הבית
מרגיש מבפנים שום דבר.
לפעמים מעדיף את החומר,
לפעמים את הרוח, אך גרוע מכל כלום.
רק רוצה לנוח, רק רוצה להתרסק וליפול.
ועוברים חודשים של טוב ורע,
הבלבול רק גובר וחונק,
עד שאין כבר מוצא מתוך הביצה,
הוא קם ובוכה וצועק.

כל השערים ננעלו...

וזה לא בכי מעירפול ידיים,
פשוט האדם כבר מבין שלבד אי אפשר.
צריך מינימום שניים, כך מתגלה אלוקים.
ואז הוא בונה לו כתר, כי זאת מטרה עליונה
הוא מתחיל להבין שהכל תלוי רק בו ובחברה הנכונה.
מצד אחד זוכה לכתר, מצד שני לשפלות של עצמו.
אין כלום בעולם הזה, רק הבורא, אדם מאמין בכל דבר כשרע לו.

באישי=]

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!