ככה. ברור שכל מה שאני אגיד זה רק מחשבות שלי וברור שהכי עדיף לפנות לאיש מקצוע (במקרה הזה - פסיכולוג וכו'...לא לחשוש!) שייעץ איך להתנהג ואיך להגיב. אבל מה שאני כותב כאן זה מנקודת מבטי האישית. ראה הוזהרת(מותר להכניס קצת הומר לסיטואציה, נכון? אני לא מכיר סביטואציה כזאת מכל כך קרוב אבל כן היו לנו במשפחה המורחבת מעט דברים דומים, ועל פיהם אני בונה את התפיסה שלי, אבל משתדל גם להיות קליל בניסוח וכו'. אפילו בזה. זה גם חשוב.).

דבר ראשון, בניגוד להוראות של נפחים - לא טוב "להכות בברזל בעודנו חם" - ובמילים אחרות - לא טוב לעשות משהו קיצוני או להגיב באופן חזק כבר בעת המעשה של אותו קרוב/זמן קצר אחרי ה"איום". תגובה כזאת בהתראה קצרה, לעולם לא תשיג את היחס המבוקש, לעולם לא תעזור, ובעתיד אתה רק תצטער עליה יותרויותר ככל שיחלוף הזמן ויתברר לך שאם היית שולט בעצמך עוד כמה ימים/שבועות, הכל היה יכול להיות אחרת ואולי אפילו לחזור לתקנו.

אני מדבר בעיקר מתוך הנחה שמדובר על בן משפחה מקרבה ראשונה שכמובן שאין לנו אינטרס להפריד בינו לביננו, וכל אחד פחות או יותר רוצה את המשפחה שלו מלוכדת.(תאמינו או לא - אני מאמין שגם רבקה אימנו, למרות שאהבה יותר את יעקב וראתה את שורש הרע בעשיו - בכל זאת הייתה לה תקווה שהוא ישוב מדרכיו הנלוזות, כי בכל זאת, היא אמא שלו. סוף גלישה). לכן ההתייחסות במקרה כזה תהיה שונה מאשר לבן משפחה מדרגת קרבה שנייה/שלישית, ששם, במקרה הכי גרוע ניתן לנתק יחסים כמעט לגמרי ובכל זאת לא להרגיש כל כך גרוע עם עצמך (מי לא מכיר את הבן דוד שיצא לתרבות רעה/הדוד שהפך לשמאלני קיצוני באונירסיטת תל אביב. איתם, אם אתה רואה שאין עם מי לדבר, הרבה יותר קל לך לנתק קשר מאשר אם זה הבן שלך/האח שלך/האבא שלך וכו'...).

אז בתור התחלה - תן לעניינים להירגע. אל תנקוט עמדה. אל תשפוט אותו. אפילו לא בלב. כי אם תשפוט בלב, ואז אחרי זמן תבוא לשפוט במציאות ולהחליט מה לעשות - אתה כבר תהיה משוחד. תשדל לשמור על פתיחות מחשבתית, ותבטיח לעצמך:"עוד שבוע/שבועיים (במקרים קיצוניים - כמה חודשים) - אני אחשוב על זה שוב אנתח שוב את מה שקרה ואפיק לקחים". ככה, כשתבוא להתייחס שוב לסיטואציה, יכול להיות שתצליח לראות פתאום דברים שלא ראית קודם. תצליח להבחין אולי גם בהתנהגות שלך שאולי הובילה אותו למעשה, תוכל להבין שמאחורי כל דבר שאדם אומר עומדים מניעים, ויכול להיות שמה שהניע אותו אז הוא משהו שאתה יכול לעזור לו בו  (נגיד - אם היה לו לחץ בעבודה, או לחץ כלכלי, או אפילו גרוע יותר - עבר התעללות מינית/נפשית - כל דבר גורם לנשמה להשתנות ולהגיב לפעמים ברשעות גם כלפי אלו שלא אשמים. ולא תמיד קל לראות שהיו סימפטומים לכך כבר בשעת המעשה, אלא רק אחרי זמן, פתאום מבינים ש"הילד כבר לא אכל לפני זה שבועיים"/"באמת שמתי לב לעיניים העצובות שלו/למאמץ הפיזי שנראה היה שהבטילו עליו בזמן האחרון" וכו' וכו'...ממרחק אפשר לראות תמיד בהיר יותר).

וגם אם זה משהו שאתה לא יכול לעזור לו בו - לפחות תבין שממש לא בטוח שאתה הגורם היחיד לכך שהוא אמר את זה ואיים, וכו' וכו'.

עברת את שלב בחינת הדברים. ניסית כמה שיותר להגיע למסקנות שהם אמיתיות בשבילך, עד כמה שידך משגת. עכשיו - מה לעשות?

התגובה האנושית הטבעית היא להגיד - תנסה לתחזק את הקשר אף על פי ולמרות הכל. סלח. תהיה קשוב, מבין, תמחל גם אם הוא באמת שנא אותך באותו זמן, אל תמוטט גשרים רעועים אלא נסה לחזק אותם עם מוטות ברזל קתתקע עמוק באדמה. יש הרבה אמת באמירות הללו.

אני עצמי מכיר מישהי שיצאה לתרבות רעה בשנותה עשרים שלה, הסתובבה בעולם ואפילו לא עלינו נישאה לגוי. המשפחה התנהלה בזהירות, בין הטיפות, מצד אחד לא לנדות לגמרי, מצד שני לא לתת תחושה שזה לגיטימי. כי ממש לא. מישהי שמתחתנת עם גוי זה ממש לא לגיטימי. מצד שני - היא עדיין הבת שלך, ואתה טורח להבהיר לה את זה, ולקבל אותה באהבה. סופו של הסיפור היה שהיא עצמה הרגישה שזה לא מתאים לה עם בעלה הגוי, התגרשה ממנו, חזרה לארץ וגרה תקופה ארוכה עם בנה בבית הוריה (היא ילדה לו ילד, שכמובן נחשב יהודי על פי ההלכה). וככה אט אט חזרה בתשובה שלמה וכיום נשואה לאדם ירא שמיים. 

זה יותר מכל יכול להמחיש לך עד כמה תמיכה של המשפחה יכולה לעזור - ההורים שלה בקלות היו יכולים להחליט שזהו, מבחינתם היא לא קיימת יותר, והיא מופקרת, כופרת ופושעת. מה זה היה מביא? לא יודע, אני לא נביא. אבל בטוח לא היה מביא את התוצאות כפי שהם עכשיו. ועכשיו - אין זכר לימי ה"פורקן שלה" באותו זמן היא התריסה מול ההורים שלה "אני יכולה, ואני, ומותר, ולא יכפו עלי, וכו' וכו'" הקצנה דתית/כפייה/חופש - אלף ואחת סיבות שלנו לא נשמעות אמיתיתות, רק כדי להשתחרר ולברוח. היו להורים שלה סיבות רבות לנתק הכל, אבל לא. נקודה למחשבה...

אבל - למרות כל מה שכתבתי למעלה - לעיתים אתה מגיע למצב שבו ממש אי אפשר לדבר בנורמליות עם הבנאדם. אתה רואה שהוא לוקח את האיום שלו ממש ברצינות, ואתה חושש שכל דבר שתנסה לעשות רק ירע את המצב ויפגע יותר. במצב כזה, כן, כדאי להתרחק. לא לנתק לגמרי, כי תמיד יש תקווה - אבל כן לתת "מרחב מחייה" לבנאדם לחיות את חייו, תוך ידיעה שאם הוא ירצה, הוא תמיד יוכל למצוא אצלך מקום, בלב, וגם בגוף. צריך לךהיות חכם כדי לדעת איך לעשות את זה, אבל אם הצלחת, הרי שקרבת בשלב נוסף את הגאולה הכללית שלנו כעם (ממש ככה!) - שלב בו נבין שלמרות שוני, למרות מריבות, ולמרות "איומים למיניהם" - שום דבר לא חזק יותר מהחוסן שלנו כאחד. כשמשפחה היא שלמה, היא פורחת, וגם כל אחד מהפרטים פורח יותר בזכות זה, וכן להיפך - כשמשפחה מתפרקת, אפילו קצת, זה גורם לפרטים לאבד מעוצמתם. ולו בשביל זה כדאי תמיד להשאיר את הנר דולק בפתח המנהרה שממנה ברח ן המשפחה, כדי להזכיר לו שתמיד יש אור בקצה המנהרה, והוא תמיד יכול לחזור אליו. זה מה שאני חושב.

ב"הצלחה עם ההתמודדות. מקווה שיהיה לכם רק טוב.

נ.ב: אגב - ממש עכשיו ראיתי שעד עכשיו התמודדתי רק עם פן אחד של הסוגיה, ולא עם הפן השני שבו האיום הוא מוחלט הרבה יותר - "להתאבד". אז כמה מילים על זה. קודם כל, תנסה למחוק את זה מהראש. כי זה פשוט לא ככה. אדם צריך הרבה מאוד כוחות נפש ומניעים שליליים שיגרמו לו להשליך את חייו מאחוריו - והסיכוי שהוא יחליט שזה אך ורק בגללך, הוא באמת אפסי. יותר מזה - מדענים טוענים היום ביתר תוקף שהתאבדות זאת ממש מחלת נפש - קרי, זה לא קורה סתם ככה לאדם שמחליט באמצע החיים לקפוץ אל מותו, אלא זה ממש כרומוזום במוח שהחליט לעשות סלטות ובלאגנים בשכל (וכן, אני יודע שזה ממש לא ככה אלא הרבה יותר "מדעי" - זוכרים את הקלילות שהבטחתי בתחילת הקטע?).  כך שמי שזה קרה לו - הסיכויים שיתאבד גם לולי זרקת עליו את החביתה בארוחת בוקר/יצאת עם המכונית שלו לטיול לילי והפכת אותה לטוטאלוס (והמשיכו כיד דמיונכם הרעה) הם גבוהים - כי זה פשוט עניין של מחלה. אבל גם אדם שחולה בזה יכול לשלוט בעצמו. 

עכשיו תגידו:"ונגיד שהוא יתאבד. אנחנו נדע שהיינו הקש ששבר את גב הגמל!". זה מה שאמור לעשות לכם ייסורי מצפון? אפילו הוא יודע שזה לא נכון, כי גם אם זה היה נכון - הרי מקסימום אם זה לא הייתם אתם, מחר היה מחכה לו קש אחר. קשה להאמין שאתה אדם שמתהנגאליו בצורה כל כך מרושעת עד כדי שהפתרון היחידי שלו זה להתאבד. אלא מה - הוא יודע שזה פתרון קסם. בן אדם משחק אותה קצת מטורלל, מאיים שיתאבד, ומקווה שזה ישיג את הצומי ואת היחס שהוא רצה כבר קודם לכן. הוא יודע בתוך תוכו שהסיכויים שהוא יתאבד שווים לסיכויים של מכבי חיפה לזכות באליפות השנה. זה קורה הרבה, אגב. אני לא יודע מספרים מדוייקים וכנראה שאין אדם שיודע - אבל אני מניח שמספר האנשים שהתאבדו מתוך כלל האנשים שאיימו בחיים שלהם להתאבד, לא מגיע אפילו לעשירית ואפילו לא לאחד חלקי חמישים מכל מי שאיים להתאבד. מוזמנים לחלוק עלי. כל אחד מכיר את "הבן של השכנה של החבר מהעבודה" ששם קץ לחייו בצבא/בעבודה וכו' (וכן, גם אני מכיר אחד כזה) - אבל שים לב כמה אנשים מסביבו כ-ן חיים עדיין...

כלומר - חבר'ה, לקחת בפרופורציה. הבנאדם מאיים להתאבד - עד כמה אתה משוכנע על פי ההיכרות איתו שהוא באמת יבצע את זה? אם אתה משוכנע  אפילו רק ב90% - אז כן, תתקשר למשטרה, תדאג שהיא תכבול אותו ותוביל אותו לבית חולים פסיכיאטרי, שם ירפדו לו את החדר וידאגו להרחיק ממנו חפצים חדים. אבל כמה אנשים כבר מגיעים למצב כזה? הרי רוב הסיכויים שאם תהיה אמיתי עם עצמך תדע שהוא בטוח לא מתכוון לממש איום שכזה, ואז, כל תגובה שלך שהיא פחות מ:"אתה לא עושה עלי שום רושם. ברור לי שאתה בן אדם נורמלי שלא יעשה את זה בחיים שלו, אז תפסיק לנסות לסחוט אותי רגשית" - כל תגובה פחות מזה, רק תובלי אותו לתחושה ש"הנה, ניצחתי אותו. מתברר שאפשר בקלות לסחוט אותו רגשית, לגרום לו ייסורי מצפון לכל החיים, גם אם לעולם לא אתאבד עד שאמות בגיל 120 בפאתי הודו/אורגווי, רחוק מעין כל.". פרופורציות, זה הכל.

ב"הצלחה שוב וסליחה על האריכות...אם קראת, מקווה שזה הוסיף לך ולו מעט...

שבוע טוב!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...