חוויה חמה מאתמול שעדיין מרגשת אותי
אמנם שלוש שנים של צפייה לילד לא נשמע הרבה זמן, אבל 156 שבתות לזוג ללא ילד, זה הרבה זמן… ועוד כשבדרך חווינו אובדן הריון אחר אובדן הריון אחר אחר אובדן הריון שרק הגביר לנו את הכמיהה
שבת זהו זמן משפחה , גם כזוג מאוד נהנו משבתות, אבל הכמיהה לתוספת לשולחן בערה בנו כל שבת מחדש.
גם שנסענו להורים רצינו להביא איתנו אוצר שישמח, וגם כשנשארנו בבית, רצינו שמשהו יעיר אותנו משנת צהרים כמו קול שמחה וצחוק(או בכי).
והשבת חצי שנה אחרי הלידה הרגשנו את זה סוף סוף.
הקטן מאוד חברותי פזיז שובב ומתעניין בכל דבר בלי עין הרע. וכמו הוריו הוא הכי מתעניין באוכל…חמוד..
עד עכשיו בזמן הארוחה השארנו אותו לידנו או בעגלה או בין הרגלים שלנו על הטרמפולינה שלו, זורקים לו מבט וחיוך פה ושם..
השבת היינו ללא אוחרים (דבר די נדיר) הוצאנו בספונטניות את כיסא האוכל הגבוה שהיה במחסן שמור כבר הרבה זמן ,הושבנו אותו בינינו, והופס איזה שמחה , הצטמררנו שנינו… פתאום יש בנאדם נוסף לשולחן, לא סתם בנאדם אלא הבן שלנו.
הקטן האזין בפה מלא חיוכים לקול זימרת הקידוש ,חיכה יפה לתורו לטעום מהיין(טוב נו..מיץ ענבים 
)
קיבל חלה עם טחינה ונהנה מהמקום החדש שלו כל כך. בזמן זמירות השבת לא הפסיק לחבוט בקצב על שולחן האוכל המוצמד לכיסא, כאילו כבר הכיר את המנגינות מאז ומתמיד.. ניסיתי להסתיר את דימעת האושר שהתגלגל לי כדי שהקטן לא יבהל ממני.. וימישיך להנות ממקומו החדש.. וכקינוח לקטן היה מותר לישון איתנו במיטה שנת צהרים ,ונתן לנו צ'ופר לישון שעתיים,כשהוא קם הוא כמובן הסתכל על התריס המורד כמעט עד הסוף, וכהרגלו ביקש בקולות אווווו אווווו שניפתח את התריס כדי לבדוק שעדיין יש אור, כל כך מקסים שכמעט נתתי לו ביס.
תודה לך בורא עולם על כל יום שאתה נותן לנו עם האוצר הזה.. הוא כל כך לא מובן מאליו..
אנחנו נהנים מכל שטות שלו 'כאילו' הוא היה הראשון, ואכן הוא הראשון שזכינו לחבק וזיכה אותנו להיות הורים בפועל.
תודה על המקום לחלוק את החוויות שלנו עם הנס הקטן 
(הן גם הפסיקו לינוק מוקדם משתכננתי)