בס"ד לק"י
למי שדבק לגמרי לגמרי, והצליח להגיע (אף אחד לא נולד ככה, גם הצדיק הכי גדול. אז אם ראיתם שמישהו "ניכר עליו מקטנותו כי לגדולות נועד", זה נחמד מאוד ואולי גם קצת נכון, אבל אין דבר כזה בעולם שאין עבודה, ועבודה גדולה...) למעלה של ריענון תמידי בעבודה, ומן שלמות ומלאות, שמחה תמידית בעבודה, אז אין לו לְמה לפזול הצידה למקומות אחרים, כי לא חסר לו כלום, הוא מלא וגדוש.
אך לעומת זאת, יכול להיות אדם דבק מאוד, אך בנפש או בנשמה תחסר לו נקודה מסוימת, וככל שהיא תהיה משמעותית יותר, כך תהיה הפזילה שלו הצידה יותר. לפעמים הוא יפזול בתוך התורה. נגיד מהגמ' לחסידות, או למוסר או להפך וכו'. אך לפעמים, ל"ע, הוא פוזל החוצה, לעבר החיים שנראים לו, ובצדק, נוחים ונעימים.
אך דייקתי בדברי, הם רק נראים. אם מסירים מעט את הקליפה החיצונית, אפשר לגלות עד כמה יש בזה משום הנכון, כי זה באמת כיף לעשות מה שבא.
כיף, עד שכבר לא כ"כ.........