אבל אני זוכר פעם שלמדתי על זה

שבגלל זה הילד הראשון מגיע (מבחינת התיכנון האלוקי) לפחות אחרי 9 חודשים

כדי שהזוג יבנו את הקשר שלהם טוב לפני.

אני לא יודע אם אסכים איתה (עדיין לא חשבתי על זה, אז אין לי תובנה עמוקה) אבל בהחלט אבין למה היא רוצה את זה.

יכול להיות שתהיה מחלוקת שאפילו תגיע לניתוק הקשר, אבל לפחות היא לא תהיה חייזר!

הצלחות!

בתשעת החודשים האלו אתה לא באמת מכיר את אשתך. אתה מכיר את הקריזות שלה, את ההורמונים המשתוללים בגוף, את הריחות שעושים  לה בחילה (אולי גם הריח של בעלה יעשה לה בחילה בזמן ההריון?!).

אני חושבת שאם זוגות מרגישים צורך קודם לבנות את הקשר כי לפני זה הם לא בנו אותו מספיק ורק אז להביא ילדים לעולם- זה לגיטימי.

ולכן אני מאוד מזדהה עם השואלת.

אבל כשנגיע לגשר בעזרת ה' נמצא את הדרך לעבור.

זה אחד הדברים שיכולים לבנות הכי טוב וחזק את הקשר וה"ביחד". מההתחלה.

כמובן - תלוי באיזה "ראש" ניגשים מראש. מי שידמיין שהם "הפריעו" לו, עלול באמת "להרגיש" כך...

ואני יכול להניח, שבן "תורני" לא היה מסתכל על זה בעין יפה.

גם לא מצד עצם הענין, ואולי גם לא מצד ההבנה איך בונים קשר של איש ואשתו.

ה"רומנטיקה" האמיתית הכי גדולה, זה כשבונים ביחד משפחה.

ויש שם גם הרבה זמן ל"רשות היחיד" של הזוג.

טבעית,כשחיים במטרה להיתקדם ולהיתפתח

בהתחלה חיים לבד ואין צורך לבן זוג ואז פתאום מגיע רצון לחצי השני ואז

יוצאים מדברים על סתם  פולאט לאט רוצים לקדם תקשר ואז מגיע השלב שאין לאיפה עוד בלי חתונה אז רוצים להיתחתן,

וכשמתנים מגיע רצון  ליצור משהו ביחד ואז מגיע רצון לילד ו..........................................כמובן שקצת דיגתי על שלבים אבל זה העיקרון.

קיצר זה נירא לי תהליך טבעי של הבן אדם אז אין מידי ממה לחשוש,זה אמור להגיע, לא כולם כבר מוכנים מלפני החתונה לילדים ול......

וחוץ מזה אם ממש קשה עכשיו להביא ילד יש רבנים שמתירים לדחות טיפה..

הרי הקשר הזוגי נבנה במהלך החיים, תוך כדי ההתנסויות השונות

וזה כולל את הילדים, הרי הם חלק מהחיים של הזוג

ולכן בניית הקשר היא תוך כדיי גידולם... כי ת'כלס אלו הילדים שלנו והם לא אמורים להפריע לנו

אלא להיפך, רק לרומם אותנו וללמוד מעבר ותוך כדי גם להעצים את הקשר הזוגי..!

אבל כמו שאמרו לפניי- כשנגיע לגשר בע"ה נעבור אותו!

המטרה היא חיבור שתי הנפשות כמו שהיו כבתחילה.. אמת היא שהדרך להמשיך ביעוד היא הולדת ילדים, אבל בודאי שזה לא אמור להפריע..

וזה ממש מובן. והרבה אנשים עושים את זה.
בלי להיכנס לנושא, יש היום הרבה אמצעים שעוזרים הלכתית.

אני אישית לא הייתי רוצה ילד מיד בשנה הראשונה. זה זבר שצריך להתבשל ולקרות כשזה מתאים לשני בני הזוג.

בעיניי זה נפלא שאפשר "לתכנן" ילודה. בנאדם קודם צריך לעכל שהוא נשוי. ואחר כך באים ילדים.

שאתה לא מעכל שהתחתנת עד שנולד לך ילד
בן אדם מעכל שהוא נשוי רק כשנולד לך ילד אז תביא ילדים ואז תעכל שאתה נשוי.

רק לפני שבוע שמעתי אישית את הרב בורנשטיין אומר שאין דבר כזה ,אין רבנים שמתירים למנוע מסיבה כזאת-אין,

הסיבה היחדה שאפשר להתיר למנוע לפי התורה זה מניעה זמנית למען בריאות האישה וגם בזה צריך לשאול רב רציני  איך וכמה כי זה מאוד אישי לפי המצב של כל משפחה וכל אישה.

מי שנותן את החיים זה ה',וה' יודע אם לזוג טוב לקבל ילד מיד או אח"כ,זה חשבונות שמים וצריך להתפלל ולבטוח בה' שמה שיהיה זה בהשגחה ולטובה.

א- בריאותה של האישה- זאת גם בריאותה הנפשית, ואם היא לא רוצה ילד, אני אפילו לא ישאל רב על זה.

ב- לגבי המשפט האחרון שלך- אני רואה קצת אחרת את עניין הביטחון והשתדלות- בעיניי זה ממש, אבל ממש לא איך שאתה מתאר.

את עניין הביטחון וההשתדלות (אם אפשר לשאול)?

סתם מעניין אותי לשמוע דעות בעניין הזה..

בכל מקרה, אני מאמין (וע"פ מה שלמדתי) שלאדם יש בחירה, ולא בכל צעד ה' מתערב.

ולהגיד "ה' יודע מה טוב לזוג" ולזרוק את ההשפעות שלך בעיניי זה פסול.

לא צריך להכליל בכזאת נחרצות.
אולי הוא אישית לא מתיר,
(ואני יודעת שיש רבנים אחרים במכון פועה שכן.)
יש בריאות נפשית, פיזית וזוגית!!

בכלל לא נכון להגיד שאסור למנוע. ודאי שמותר. השאלה מתי ואיך כמה ולמה.

נכון שמניעה בתחילת החיים בלי ילדים בכלל יש פחות שמתירים אבל יש הרבה זוגות ששואלים רב כל אחד מסיבוייו שלו ורבנים מתירים.

אוסרים, כל מקרה לגופו.

אישית אומר לך-

לא הייתה פעם שפניתתי לרב ונעניתי בשלילה.

ועוד משהו לפותחת השרשור-

אם, גבר לא יכיל את זה שאת רוצה לבנות את הזוגיות שלכם לפני הילדים,

אז כנראה שהוא ל אמתאים לך...

תשווי את זה למשל לבנות שקשה להן עם כיסוי ראש מלא והולכות עם חצי או חלקי, הגבר יכול שלא להסכים עם זה, אבל אם הוא בן זוגך לחיים הוא יצטרך להכיל ולהבין את זה.

לגבי ילודה-אחרי הכל זה משהו שהאישה עצמה עוברת, (למרות שלדעתי קשה יותר לתמוך באישה שעוברת את הכל מאשר לעבור את זה פיזית) ובסופו של דבר זו החלטה שלה ולכן גם רבנים מאוד מתחשבים במקום שהאישה נמצאת בו.

בקיצור- כשתגיעי לגשר-תשאלי רב.

לפעמים דברים הנדמים לנו שאנחנו יכולים לשלוט עליהם הופכים להיות שולטים עלינו..

אבל באמת,זו החלטה משותפת שעולה בשלבים מתקדמים שנפלאים מדעתי המצומצמת והקטנטונת.

{רק תבואו אליי ללדת }

לפעמים אנשים חושבים למנוע ואז כשמחליטים שהגיע הזמן- זה מתגלה כמשהו לא פשוט..

אני לא חושבת שצריך להגיע לרמת החשבונות הללו

ילד יכול להגיע תוך 10 חודשים במקרה הטוב, וזה יכול לקחת גם הרבה מאוד זמן... אני לא מבינה למה זה אמור למנוע מכם להכיר אחד את השניה במהלך הזמן הזה.

וליבה- מתנצלת אני לא מסכימה איתך. הריון לא אמור להפוך את האישה למשהו אחר מן הקצה האחד לשני ואני מאד חושבת שזה תלוי מידות

ואם אלך צעד אחד לאחור: אם לא הספקתם להכיר אחד את השני, אפשר לעשות את זה במהלך הפגישות

אני לא חושבת שכשנשואים יש עניין לוותר בתואנה כזו על ברכה שכזו, שאגב לא כולם מתברכים בה..

אמונה בה' שהוא יכוון דברים בדרך המתאימה לכם היא זו שתועיל.. 

יש לי חדשות בשבילך!

יש דברים שלא תלויים רק בעבודת המידות...

קוראים לזה-

הורמונים

ועייפות

וסחיבה

ובחילות

וקושי

ואי-רצון להיות פעילה יותר מידי... כי הגוף >>עסוק<<

זה לא קשור בכלום!! למידות

אבל זה מציאות בחיים

בחילות וסחיבה אלו דברים מקשים.. בוודאי שכן. אבל האופן שבו מתמודדים עם הקושי זו עבודת המידות

ליבה טענה שבהריון הוא: "לא באמת מכיר את אשתו". אני לא חושבת שזה נכון..

זה שהיא בהריון לא אומר שהיא תשתנה מן הקצה לקצה

זה תלוי מידות שלה והאופן שבו היא מביעה את קשייה

גופניים ונפשיים

זה לא אומר עדיין שהיא תהיה מישהי אחרת וזה מה שימנע מהבחור להכיר אותה

והרי לפי הדעה שהיא הופכת מפלצת קטנה{ או פחות קטנה..} לא יעזרו שנים של היכרות מקדימה.

ואני חושבת שהקצנתם את השינויים..אבל זה לפורום אחר.

מחילה, או שלא הובנתי..

אני לא בעד לדחות

ואני דווקא חושבת שהתיאור הזה שהאישה הופכת למפלצתית הוא שגוי..

טענתי שישנו קושי, אבל האופן שבו היא מביעה אותו הוא תלוי מידות שלה. היא לא חייבת להיות מפלצת ואישה שלא מכירים בגלל שהיא בהריון..

לכן אני לא מסכימה עם זה שדוחים בתואנה שגם בהריון הוא לא באמת מכיר אותה..

קורים לה דברים הזויים במהלכו,

שהיא לא שולטת עליהם,

והיא הופכת לעצבנית וכו', גם אם בחיים היא לא כזאת.

בלי קשר לעבודת המידות!

גם  "קורים דברים", וזה שונה מאחת לאחת.

וגם "בתוך מצבים" יש יכולת ניווט. ויש אישיות. ויש שוני בצורה שמבטאים דברים.

וגם האיש צריך לקחת את הדברים בפרופורציות.

וגם, היחס שלו לפעמים גם מכניס דברים לפרופורציות וממתן.

ולא צריך להגזים לאף כיוון.

זה לא "בן אדם" אחר לגמרי פתאום, אפשר להירגע (וגם לא כדאי למישהי "להיתלות בזה" בעתיד, כשלא באמת קורה לה משהו..).

וגם ה"מחקרית", כתמר, זה על בני אדם... ותלוי גם באדם. נכון שיש דברים כאלה, אבל איך "לקחת אותם" ולפעמים גם אם לצחוק מהם - תלוי גם באדם (באשה), בסביבה וכו'..

וגם יש דברים במצב הזה, יותר טובים ממצב רגיל...

הקיצור, אין מה לעשות: צריך להביא בחשבון שיש דברים שלא כ"כ יודעים אותם עד שהם מגיעים, ולא צריך להפריז בהם, והם בוודאי לא שייכים לחשבון של אנשים שעוד לא התחתנו.

ממש לא נכון!

אכן עבודת המידות,

יש הריונות קלים ויש קשים

אולי לה ה' יתן הריון קל?

(בתור אחת עם הריונות קלים תודה לאל)

תגובה ל"דג זהב" ולכל השירשור:

הלו, תרגעו, אישה לא הופכת למפלצת בהריון!!

נכון, יש לה הרבה הורמונים שמשפיעים על ההתנהגויות שלה

ועל התגובות והמצבי רוח שלה

הכל נכון!

אבל לא צריך להסחף,

בדר"כ היא לא הופכת להיות בנ"א אחר לגמרי ממה שהיא בדר"כ.

מסכימה עם עדידפ שיש מקום לעבודת המידות

(ומי שתולה את כל ההתנהגות שלה בהורמונים ואומרת אני לא אשמה אין לי שליטה וכו'..

קבלו זאת בערבון מוגבל מאד!)

ולגבי מניעת הריון, אני חושבת שצריך אמונה בה' שהוא יודע מה טוב לנו,

וגם שהריון ולידה לא מפריעים לבניית הקשר הזוגי

(כן, מניסיון ב"ה..)

אבל יש מקום לכל מיני שיקוליים זוגי וחשוב מאד ללכת לרב שמקובל עליכם ולהתייעץ איתו.

תהיו בריאים ושמחים!

לאישה יש השתוללות של הורמונים

שזו בעיה כימית, לא קשור למידות 

דכאון אחרי לידה הוא בעיה כימית

רגישות בהריון זו בעיה כימית 

לקשר את זה לעבודת המידות זה פשוט לא נכון.

יש נשים שעוברות את זה קל יותר כמו שיש נשים שיש להן נטייה להשמנה או אסטמה.

אישה צריכה להכיר את עצמה בנושאים האלה (לצורך העניין זה בדיוק מהסיבה שסוג אחד של גלולות לא מתאים לכל אישה) 

אז אם יש זוג שפר מזלם וההריון וכל הנלווה אליו עובר טוב-מעולה

אבל צריך להכיר שיש גם כאלה שלא,

כשאני הייתי בהריון הייתי חלשה נורא והקאתי מלא והייתי צריכה המון עזרה פיזית,

וזה דרש המון מבעלי, המון!

אני חושבת שאם הייתי נקלטת מייד לאחר החתונה זה היה מעמיד את הזוגיות שלנו במשבר לא פשוט

וגברים (ונשים) צריכים להבין את זה

ועכשיו כל זוג יכיר את עצמו ויידע-מה מתאים לו?

אולי האישה רק התחילה ללמוד והיא צריכה לנסוע מלא ויהיה לה מאוד קשה?

אולי הוא עוד בצבא?

אולי הוא בקורס של 9 חודשים (קצינים או משהו)

בקיצור יש כ"כ הרבה פרמטרים שאני לא חושבת שיש כלל אחד לכולם,

זה נתון להחלטת הזוג, ולשיקול דעתו של הרב במידה וחשובה להם האמירה ההלכתית.

אחרי הכל, זה לא שאנחנו נגד ילודה, אלא שצריך טיפה זמן, וזה לגיטימי.

לי חלק כ"כ טיבעי ומתבקש בבנית הזוגיות שלא יצא לי לחשוב על זה בצורה כזאת בכלל..

אפעם לא ראיתי בילדים גורם שמפריע לזוגיות,

אלא חלק אינטגרלי שמעלה את הזוגיות למקום ורמה אחרת..

אבל אין ספק שזאת החלטתם של בני הזוג

ואולי כשנגיע לגשר נחשוב על זה..
בעצם, גם אז לא...                 

אמר רב המנונא מאי דכתיב (קהלת ח, א) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים בין חזקיהו לישעיהו חזקיהו אמר ליתי ישעיהו גבאי דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב (שנאמר (מלכים א יח, ב) וילך אליהו להראות אל אחאב ישעיהו אמר ליתי חזקיהו גבאי דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע מה עשה הקב"ה הביא יסורים על חזקיהו ואמר לו לישעיהו לך ובקר את החולה שנאמר (מלכים ב כ, א) בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה א"ל משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו א"ל כבר נגזרה עליך גזירה א"ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים אתמר נמי רבי יוחנן ורבי (אליעזר) דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנא' (איוב יג, טו) הן יקטלני לו איחל: (ברכות דף י עמוד א)

אין לי כח לתרגם את הכל אבל בקצרה ישעיהו נשלח ע"י הקב"ה להגיד לחזקיהו שהוא ימות כי לא עסק בפריה ורביה.

חזקיהו הסביר שבגלל שהוא ראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים אז הוא לא עסק במצווה.

אז ישעיהו אמר לו בהדי כבשי דרחמנא למה לך - אתה צריך לעשות את המוטל עליך מבלי להיכנס לחשבונות שמים (בדומה למה שכתמר יפרח כתבה)

כל זה מדובר על מישהו שראה דברים ברוח הקודש! מה נגיד אנחנו הקטנים?

מעבר לכך, הרבה אנשים מתפללים ומחכים לקבל מתנת שמים זו של ילדים. אני לא מבין איך מישהו מבחירה יכול לוותר על מתנה זו גם אם הוא חושב שזה "רק" לשנתיים שלוש הראשונות. ילדים לא מגיעים לפי הזמנה שלנו ורוב הנשים לא נכנסות להריון בחודשי הנישואין הראשונים ממילא.

ילדים זו מתנת שמיים, ועם זאת זה דורש המון.

נניח שיש זוג שקשה לו כלכלית, אחד מהם או שניהם סטודנטים ואין הורים שעוזרים להם

ובמידה ויהיה להם ילד זו תהיה הוצאה מאוד גדולה נוסף על מה שיש להם

מה עדיף, שימנעו שנה-שנתיים או שייכנסו להריון ויתמודדו עם התמודדויות לא פשוטות ויכולים להזדקק לבריות ח"ו?

אני לא אומרת למנוע,

אני אומרת שיש המון שיקולים שהם לגיטימיים

ולא צריך לבטל אותם על הסף.

ולגבי זה שרוב הנשים לא נכנסות להריון בחודשים הראשונים.

על סמך מה אתה אומר את זה?

הסיכוי להכנס להריון בחודש הראשון זהה לסיכוי בחודש ה12.

יש זוגות שרק הילדים שבאים מדביקים אותם אחד לשני באופן סופי,

ויש כאלו שצריכים את הזמן לעצמם וזה לגיטימי,

במיוחד אם תקופת ההיכרות עד החתונה היתה קצרה.

ולא מטרה בלעדית.

 מעבר לפן ההלכתי,  אני בגישה של כתמר ועקיבא שצריך קצת לסמוך על הקב"ה שמתכנן לכל זוג את תוכנית האימונים האישית שלו בבנית זוגיות.    אם ע"י המתנה בונה לפרי בטן או ע"י גידול ילדים כילדים .

אם נקצין בגישה שלך (נפש שוקקה) אז לא כדאי בכלל להתחתן עד שבונים כי יש קשיים אחרי החתונה ומרדף אחרי כל מיני עניינים טכניים שמפיעים בבניין הטהור- אולי על זה נאמר "וארשתיך לי לעולם"?

להתחיל את החיים מתוך החלטה אמונית חיובית לענ"ד (ומנסיון..) בונה הרבה יותר מאיזה עניינים שאנחנו חושבים שיקדמו אותנו.

ולשאלתך:

אני מכיר לפחות זוג אחד שנפרדו על זה בשלבים כואבים ומתקדמים

חלק מהמפרשים מסבירים את הפסוק הזה- שהדבקות של הזוג מתבטאת בילדים שלהם- הילדים הם האחדות בפועל של הזוג.

פעם אמרה לי אישה חכמה- ומצפה-

משפחה יכול להתרחב לשני כיוונים- או לרוחב או לעומק

מי שהקב"ה לא נותן לו בינתיים להתרחב לרוחב- עובד לעומק...

בקשיים של המתנה לילד -יש הרבהמ ה שבונה את הזוג

ההתמודדות המשותפת, המסע וניסיון שעוברים- ביחד

אבל!!

זה מבחירה אלוקית- בנו

לא מבחירה אנושית שלנו- איזה סוג של חוויות אנחנו רוצים בחיים....

שמעתי גם מרבותי וגם מחברות שלי - וככה נראה לי-

שיש כמה חודשים ראשונים ביותר (3 חודשים? חצי שנה?) של גיבוש ראשוני

והרבה פעמים- זה בא ממילא.... לא כל אחת הרה מייד בתחילת הנישואין

ואז יש את הגיבוש של 9 חודשים

ואז מתגבשים לכל החיים- במדיום שלם יותר, נכון יותר- משפחה מלאה של איש, אישה וילד.

ומניסיון בעולם- יש מי שרצו- ולא עלה בידם. כתיכנוניהם...

בתחילה לא רצו, וכשכבר רצו- זה לא קרה כ"כ מהר......

לא סתם זה נושא שצריך לדון עליו עם רב ת"ח לפסוק

מה בחור או בחורה יגיבו?

מעבר לאמירה ההלכתית\ מעשית- כן או לא , מה יהיה -- לנסות להבין איזה רגשות\ חששות\ דעות או תפיסות עולם עומדות מאחורי האמירה- ולדבר עליהם.

וישנן/ם  כאלו שלמרבה הצער לא ניחנו בזה או שזה לא בא להם ביתר קלות-

אבל זה לא אומר שעכשיו כולנו צריכים ללדת עדרים עדרים של ילדים, כי "יש כאלה שאין להם ולנו יש את היכולת ב"ה!" (אני פשוט לא אוהבת את הטענה: ניחנת במתנה-תשתמשי בה!

אני אשתמש, בזמן ובכמות שנראית לי)

וכהמשך לדברי אלה ^ אני בכ"ז אפתח ברשותכם את השאלה: איך רבנים יכולים להתערב לי בתכנון המשפחה שלי?! אני אלד ילדים, בעזהי"ת, אבל לפי הרצון, החשק והיכולות הפיזית/נפשיות שלי (ושלו- כמובן!)!

למה שאני אלך ואתייעץ על זה? יש בחירה בעולמנו?!

זאת נקודה שמאוד קשה לי איתה.

ולגבי- "ה' ישלח את המתנה כשהוא ירצה"-

זה כמובן נכון. והכי נכון לאלו שמבחינתם- שהתינוק יגיע כמה שיותר מהר, תוך 10 חודשים אפילו.

אשריכם ישראל.

ואם אני לא רוצה מיד? או שיש לי העדפות משלי? מותר לי לפעול עפ"י ראות עייני? ולא מתוך "לנסות לשנות רצונות שמיים" חלילה, אלא מתוך כוח הבחירה שהשי"ת נתן לי.

וגילוי נאות,

כל השאלה שלי צומחת מהנקודה הבאה: יש לי חששון קטן- שהחל מבואו של הדרדק שאליו כה השתוקקנו, הוא ידרוש את כל כל כל תשומת הלב, וכל חיינו יסתובבו סביבו, החל מהזנתו, חיתולו, גידולו... הכל טוב ויפה! אבל... מה איתנו? אני יודעת שזאת הצמיחה ה-אמיתית בזוגיות\, נדבך נוסף אליו העפלנו, אבל זה לא רק אני והוא, זה עוד אדם איתנו. החשש נוגע אלי, שהוא יתבע ממני את כל כולי, ולא יהיה לי כוח לבעלי המתוק...

משום מה זה מפחיד אותי.

מותר למנוע מסיבות שונות, אבל בלי קשר...

לנו נולד ילד 11 חודשים אחרי החתונה. בתחילת ההיריון זה היה ממש שוק, כי לא חשבנו שזה יגיע כ"כ מהר, אבל ב"ה הסתדרנו.

היריון ראשון זה קשה בכל מקרה, כי זה משהו שעדיין לא עברנו וזה תמיד מפתיע

אנחנו יצאנו למסעדה שבועיים אחרי שהוא נולד, איתו, אבל הוא ישן בעגלה ולנו היה זמן אחד לשני...

חוצמזה, הם בהתחלה ישנים המון, כך שאין לך באמת מה לעשות איתו (עם הילד, לא עם הבעל) כל הזמן...

לא אומרים "עדרים עדרים של ילדים"... לא מדברים כך על ילדים! ילדי ישראל.

כתבת: "לא מתוך לנסות לשנות רצונות שמיים חלילה, מתוך כח הבחירה שהשי"ת נתן לי" -

נכון. הקב"ה נתן לנו כח בחירה, אבל גם בחירה ללכת חלילה נגד "רצון שמיים".. ואנחנו צריכים לבדוק, כשאנו בוחרים, האם אנחנו בוחרים כרצונו, נגד רצונו, או שזה "פרווה".

וזו בדיוק הטעות שלך לגבי "איך רבנים יכולים להתערב..". אף רב לא "מתערב לך" באופן אישי, הוא לגמרי מסתפק במשפחה שלו..

לרב הולכים כדי לשאול מה הקדוש ברוך הוא אומר בתורתו. האם יש שם אמירה, פסיקה, בנושא הזה. אני מקוה שלקב"ה את מבינה שיש "רשות להתערב", גם אם הוא נותן לך בחירה אם לשמוע בקולו.

אנחנו לא נוצרים, חלילה, ו"רבנים" לא אמורים "להמציא" הלכות. גם כשיש מחלוקות, הן מחלוקות מה דבר ה' (כמובן, מדובר בתלמידי חכמים ש"שימשו כל צרכם").

לכן הניסוח "למה שאלך להתייעץ" - "הרי יש בחירה", אינו נכון. אם עפ"י דין צריך לשאול במשהו דעת-תורה, אז ה"בחירה" אינה סותרת את ההתייעצות, אלא נותנת אפשרות אם לשאול במה שאני לא יודע מה הדין, או לא..

וכעת - לעצם הענין: כל ההקצנה הזו, בחידוד הנושא של "שאלת רב" בנושא הזה, אינה טובה.

יש באמת הלכה, בענין הזה. ודווקא להתחלה - היא יותר חדה מאשר אחרי שיש לאדם כבר כמה ילדים.

אבל יש גם, כמו בעוד הרבה נושאים הלכתיים, מקום רחב  - בתוך השיקול ההלכתי - למצב של האדם (לא מדבר כעת דווקא על השאלה הזו שנשאלה לגבי תחילת נישואין, אלא בכלל בנושא זה).

"רבנים" אינם טפשים.. הם מבינים יפה מאד שילדים זה דבר שמגיע מתוך מוטיבציה ושמחה.  וגם כשמתייעצים איתם לגבי ההלכה - הם אינם "ממציאים" דברים, ויודעים מה אומרת התורה בכל מיני מצבים. הם "מומחים" לדעת תורה.. וגם יודעים היכן להגיד "זה ענין שלכם".

ועם השנים, אדם כבר יודע בעצמו, מתוך מה שכבר בירר, מה שייך ל"הלכה פסוקה", ומה תלוי בבחירתו ומצבו, וגם תוך הבאה בחשבון של גישה ערכית כללית (לא תמיד ה"הלכה" כ"כ חתוכה)

ולגבי ה"גילוי הנאות" שלך..

אני חושב שכל מי שקרא את השאלה, הבין שזה מה שמעסיק אותך..

החשש התיאורטי גם מובן מאד. אבל ה"תיאורטיות" היא חלק מה שיוצר את מה שמעיק עלייך, לדעתי.

שימי  לב: התבטאת "בעלי המתוק", על אף שעדיין אינו קיים.. תאמיני לי - כשיהיה לך בעז"ה (תתפללי חזק!) ילד, הוא יהיה "מתוק" לא פחות... רק בגוון אחר.

עכשיו, תדעי "סוד"... לענ"ד. אהבה זה כח אחד. כשילד מעורר מעיינות נוספים של אהבה אליו, הוא מעצים את הכח הזה בנפש. גם הבעל "מרוויח" מזה. גם האשה. אם ניגשים נכון - אז כולם אוהבים יותר אחד את השני, בפאזה גבוהה יותר. אבל צריך לשים לב לזה, "להתכוונן" לכך..

וגם "טכנית" - זו באמת בחירה של אשה: אם "כל כולה" תפנה לילד, או אדרבה - תעצים מתוך כך את הקשר עם בעלה. אבל יש בזה בחירה.

ולסיום: שלא תהיינה אי-הבנות.. אני לא באתי "לשכנע" אותך... מה זה ענין שלי?.. ומה פתאום שאקח אחריות על מי ומה שאינני מכיר. אבל כתבתי - כי שאלת ברבים, ויש כאן עוד כמה אנשים שאולי זה יעזור להם, ודווקא יעודד את מה שגם מורגש להם באופן טבעי..

אתה תלך לתפילה, או תישאר ותעזור לה ?

מה אתה אומר ?

אתה פותח משנה ברורה ?

זמן תפילה זה נושא הילכתי. מובא בפסיקה.

שואל רב ?

או שאתה מקשיב לעצמך ?

נכון , ילודה זה נושא חשוב מאוד, וחשוב לשמוע את דעת ההלכה בעניין. אבל חשוב עשרות מונים- להקשיב לליבך, ולעשות מה שאתה יכול !

עד שמתחתנים...

זה דבר שרווקים יכולים לדוש בו, אבל רק נשואים יבינו אותו באמת.

לדעתי, זה מתנה כ"כ נפלאה שהקב"ה נותן לנו, להביא ילדים לעולם בבריאות ובנחת.

ואנחנו בשתי ידיים דוחים אותה ואומרים לקב"ה 'לא עכשיו, תחכה עם זה קצת'...

במיוחד שרואים את כל הזוגות שעוד לא נפקדו רח"ל...

אני לא שופט אף אחד, אבל זוהי דעתי.

ממליצה לכל הרווקים והרווקות להפסיק "לטחון מים" במחילה,קודם תכירו תתחתנו ואז תראו ביחד איך אתם מרגישים.

אם הילד שלך בשבת משתעל בצורה חונקת ולא מפסיק - אתה מתקשר לרב או לוקח אמבולנס?

תשובה: עם הארץ גמור, אולי מתקשר לרב. מי שלמד את ההלכה ("הנשאל מגונה והשואל שופך דמים") נוסע מיד לבי"ח..  וגם אדם שיש לו סתם שכל/לב בריא עושה אותו דבר.  ובדרך כלל, הבעיה היא עם מי ש"למד קצת" שאז הוא כבר יודע חומרת חילול שבת ועדיין לא מיומן בפרופורציות והיכן מקום השכל הישר.

אגב, ההנהגה הנ"ל - אולי להפתעתך - משתנה עם השנים: ההלכה ההיא (שאסע בשבת) נכונה לעיתים רק בילד/שניים הראשונים. שם זו ממש הלכה. בילדים אח"כ, אני כבר מזהה את השיעול - מחייך ונאנח על היציאה אל הקור.. מסתובב עם הילד באויר הקר, וחסל סדר שיעול. או שבמקרה יותר חמור - הרופא כבר מזמן סמך עלי ונתן לי לבית חומר שבד"כ לא נותנים לבית - וזהו.  ואז, אני חלילהלא אסע. הרי אני שומר שבת...

אז מה אני רוצה לומר? קודם כל, יש הבדל בין מצב פתאומי לדברים שאפשר לברר מקודם.

וגם - ה"מקשיב לעצמך" שלנו בנוי על מכלול של תובנות ותחושות בריאות.

למשל, בנושא שהזכרת: זו הרי באמת שאלה: מה קודם? תפילה או  עזרה. וההנהגה שמציאות גם אינה חד משמעית, כידוע. לפעמים אדם אומר: אני בדיוק רץ לתפילה - אז עוד מעט, כשאחזור...  לפעמים, הוא רואה את אשתו קורסת עוד רגע ממתקפה משולבת של ארבעה "האקרים" קטנים. נו, פיקוח נפש דוחה...

אבל זה - כי יש לנו מראש ידיעות ופרופורציות. יכולת "פסיקה" אינטואיטיבית כמעט בענין.. אני מניח שבעל-תשובה טרי, באמת ישאל בהזדמנות רב (גם אם און-ליין יכריע מסברה): מה אני אמור לעשות?  ולא רק הוא. מי שאצלו זו בעיה קבועה, ולא מדובר בעזרה קריטית, ושני הנושאים חשובים לו - סביר שישאל, בהזדמנות, אם אינו יודע בעצמו: מה קודם עפ"י דין.

קל וחומר כשמדובר על "זמן תפילה". כלומר, אם אדם יודע שהוא יפסיד בקביעות תפילה בזמנה (אפילו ביחידות) בגלל ה"עזרה". מסתבר שאם אינו יודע מה קודם מבחינת ההלכה, אכן ישאל. אבל כנ"ל - פעמים רבות, מהניסיון ההלכתי המצטבר, יודעים ו"חשים" דברים כאלה.

אבל! על משקל שאלתך... וכאן אנו מגיעים לענין השני, של "חומרת הנושא": כידוע לך, יש, למשל, גם "הלכות נידה". ובכן, אם אשתו של מישהו תבקש, בתקופה כזו, בלי משים, שיקח את התינוק מידיה כי הוא כבד לה. הוא "יקשיב לעצמו"?.. רק במקרה שה"עצמו" זהה עם ההלכה. ולא - הוא יכבוש את רצונו הטבעי מפני צו ה', ויעבירו באופן המותר.

ובנידון דידן, שני התנאים אינם מתקיימים, כשאדם עדיין לא מיומן ולא בקי ב"חומר" (באמת בהמשך, יש כאלה שכבר יודעים בעצמם "להכריע"): מדובר בענין שאין לך בו הצטברות תובנות מחייך הקודמים. וגם - מדובר בנושא שהוא חמור מהדוגמה שהצגת.

ולכן, לא נכון בשום אופן להגיד ש"חשוב עשרות מונים" (!.. מאיפה לקחת משפט כזה?) להקשיב לליבך מאשר "לשמוע את דעת ההלכה בענין"...

חשוב "להקשיב לליבך", לראות "מה אתה יכול", כלשונך - ועם הנתונים הללו, לשאול רב בקי בנושא, אם אינך יודע לבד (וכפי שכתבתי לפני כן, הקב"ה נתן לך חופש בחירה אם לשאול בנושא שמצריך שאלה הלכתית).

וגם רב שבקי בנושא, יודע לשקלל  מה משמעות הנתונים של "הלב" וה"יכולת".

ואצל מי ש"דעת ההלכה" מאד חשובה לו, והוא מבין שהיא מבטאת אמיתת ערכינו וחיינו, הרבה פעמים ה"יכולת" וה"לב" שלו עצמם - משתכללים ומתגדלים לפי מה שהוא מבין שהתורה מורה. זה לא נתון "סגור"...

והערה לזהירות: לא נכנסתי לכל מיני פרטי מצבים. דיברתי כעיקרון.

זה שיש ילדים והאישה היא זו שמטפלת בהם פיזית ורגשית יותר מהבעל- זה לא אומר שהבעל בחוץ!!

זו עבודה משותפת! מגיע סופו של יום עם הילדים- תשבו, תהנו, תדברו ביניכם-

תזמינו ביביסיטרים שישמרו על הילדים ותצאו ותבלו...

נכון שילדים דורשים הרבה תשומת לב והכל מתנהל סביבו אבל לדעתי זה ממש לא סותר את הזוגיות! כי אם אין זוגיות אז איך יהיה רצון לילדים????

ובאמת שהכל תלוי בחסדיו וברחמיו של ה', הוא הכל יכול וכמו שכתבו פה שהוא יודע מה טוב לכל אחד ומה פחות- עם מה האדן יכול להתמודד, ותאמינו לי שהוא עושה את הכי טוב לכל בנאדם לפי מה שטוב לאותו אחד...

מסכים איתך, לא ב-100 אחוז אלא ב- מאתיים.

ודאי שזה אינדוידואלי. אבל מי שמרגיש כך, אם הוא לא הולך לפי ליבו, הוא חוטא לנשמתו ולקב"ה !!

יקירה, ילדים זה לא סוף החיים.

לא צריך לצפות שהם לא ישנו ויסחטו אותנו עד תום.

צריך לצפות לשיתוף פעולה, ותאמיני לי זה אפשרי.

ב"ה יש לנו ילדים צפופים מאוד וזאת הרבה בזכות זה שהם ישנים מגיל כמה שבועות.

אם תאמיני לכל הגישות הטוטאליות, שמוחקות הורים- גם אחרי שתמנעי זה יהיה סיוט.

אפשר לגדל ילדים אחרת. מתוך אמון שהם ישתפו פעולה.

תעמיקי בזה והשאלות האחרות יפתרו מאליהן.

מליצה לך לקרוא באתר של מרכז שפר.

מה הכל תאוות בשרים היום?

גם לזה יש פתרון בדמוי ילבש שחורים ויילך לעיר אחרת....

תני לנחש, את בחורה צעירה, אולי בת 20 וייתכן שפחות...

תגידי, את באמת בוגרת לחתונה?

בגלל הדעות האלה אני בכלל לא חושבת שבחורות מתחת לגיל 22 צריכות להתחתן...בכל מהמקרים רצוי אף שיהיו יותר בוגרות.

כשאת מתחתנת את מראה בגרות,

יש הבדל עצום בין למנוע שנה לבין שנתיים-שלוש, סבבה למנוע שנה בגלל אילוצים כמו שנה אחרונה ללימודים ורוצים שתעבור חלק, או להתרגל לחיים החדשים...מקובל, יש גם רבנים שיתירו[אגב, בנוגע לרבנים, רב לא מקבל פה החלטה..הוא לא יגדל לך ת'ילד].

כשאת מראה את הבוגרות בחתונה, בצעד הזה שאת עושה את מראה שאת מוכנה לחיי משפחה.

אם היה עניין להפריד בין חיי משפחה לחיי אישות, היינו חיים בעידן של פלגשים ושל חברות זמניות, בלי קידושין ואפילו פריצות...לא סתם יש איחוד של חיי משפחה ואישות ביחד!

ובכלל יש הבדל עצום בין זוגיות עם ילדים לכזאת שבלי,

הרבה יותר שוק תחטפי בלהכניס שותף נוסף במשפחה אחרי כמה שנים שהייתם רק שניים.

ודעה קצת פחות דתית... שגברים רבים יעידו על כך, ילדים זה מה שקושר את הגבר לאישה.

איך אמר לי מישהו "יש הרבה בנות...אחרי כמה זמן אתה שואל את עצמך למה דווקא היא? אפשר לנסות אחרת.." כשיש ילדים יש משהו משותף בין הזוג.!

אגב באופן מפתיע או ששלא בעצם...אני רואה יותר גירושים דווקא באותם זוגות דתיים שהחליטו למנוע כ"כ הרבה זמן כי התחתנו מאוד מאוד צעירים... כשאני נכנסת לפרטים זה תמיד אותו סיפור, הגבר משועמם מחיי האישות...הבין שבעצם למה להתחתן בשביל זה? וכבר נחשפתי למקרים מגעילים שלא כאן המקום...

עוד נקודה היא שאף אחד לא מבטיח לך ישר הריון...יש זוגות שעוברים טיפולים קשים...שלא תדעי...

אם את לא בוגרת, רדי מזה,

תחזרי לדייטים בעוד כמה שנים שתגדלי קצת.

או שאת מוכנה להיות בוגרת ולהקים משפחה...[וגם לחיות בצמצום אגב כלכלי, אבל זה עניין אחר..] ולכי על זה.

במקרה שלך נשמע שעדיף שתגדלי, לכי תסיימי תואר, תראה שאת מסוגלת לפרנס את עצמך ולחיות בעולם האמיתי...

הפכת את הנישואין לדבר שקיים נכון רק על בסיס ילדים.

אין שום איסור ברצון להתחתן כדי להיות עם בן הזוג באינטימיות! זה הדבר בכי בסיסי שעליו נשענים הנישואים.
זוגיות שמחזיקה רק כשיש ילדים, בעיניי צריך לבדוק טוב את היסודות שלה.

"כשיש ילדים יש משהו משותף בין הזוג.!"
^^^^^ זה משפט מאד מסוכן.

את יודעת מה קורה כשהילדים הם הדבק? כשהילדים יוצאים מהבית, ולפעמים לפני, הכל מתפוצץ.  אני מכיר את זה טוב מהבית שלי.

צריך לאסור חיי אישות בתקופת היריון ואחרי גיל הבלות...

אבל זה לא כך. התורה גם מכירה את הצורך של האדם ונותנת לו ביטוי בקדושה ובטהרה

ללא קשר להבאת ילדים.

(תגובה לסוזנה)

מי שמוכנה לנישואין מותר לה וצריכה להתחתן.

להמון בנות זה קורה לפני גיל 22 ממניעים של קדושה וטהרה

ואני מכירה גם זוגות שהתחתנו אחרי גיל 25 ומנעו,

אז מה זה ההכללות האלו??

להרגע..

הרצון הטהור להתחתן, גם מצד הקשר בין איש לאשתו, אינו איזו "תאוה"..

ובוודאי שבת שמוכנה לפני גיל 22 (מי המציא את זה?..) - טוב מאד.

וזה לא קשור לשאלה הקודמת. וזה לא תלוי בגיל.

על אף שכבר הבעתי דעתי שהילדים זה חלק אינטגרלי מהבנין, וקשור מהתחלה לקשר שבין איש לאשתו - וגם נושא הלכתי.

ואין שום "הלכות" כאלה - כבהודעה שעליה הגבת - "שנה כן", "גיל 22"... לא כל אחד יכול לחדש כללים מדעתו...

הייתה כתבה בישראל היום על הרבנית נעמי וולפסון (כמדומני שהיא רבנית) שכתבה ספר מאוד מאוד נועז על חיי אישות.

היא רושמת שם הרבה אז אעתיק רק מה שאני חושבת שקשור:

"האישה חוזרת הביתה מהטבילה- מה עכשיו? באולפנה קראו לזה "יחסים שבינו לבינה" והייתה בחינה על "חינוך לחיי משפחה". בסביבה חילונית קוראים לילד- או למשחק המקדים שיביא את הילד- בשמו: יחסי מין. וולפסון מעדיפה "יחסי אישות". "בקיום יחסי אישות, בשונה מיחסי מין, אף אחד מן הצדדים לא מתעניין בצרכיו בלבד. כל אחד מבני הזוג חייב להתרכז בשותף ולספק אותו. זו מהותה של זוגיות. יש סיפור בגמרא, שבמבט ראשון הוא מרתיע, ובמבט שני יש בו מסר חשוב. מסופר על רב כהנא שהתחבא מתחת למיטתו של רב, שהיה צדיק הדור, וראה את הצדיק משמש את מיטתו בהתלהבות וביצריות כאילו זו הפעם הראשונה שהוא נוגע באישה. התורה מונחת פה בתוך הסיפור. הרב הקדוש, צדיק הדור, היה מענג את אשתו. הוא שוחח עם אשתו, סיפק אותה, ורק אז סיפק את היצר שלו. אנחנו לומדים מזה שאין סתירה בין היותך גדול הדור לבין תענוג גופני, וגם שהפרטנר הוא לא חפץ. ההתעלות היא בכך שאתה קודם כל מנסה לספק ולשמח את השני"."

קטע שני שרציתי להעתיק:
(לפני הקטע היא דיברה על חיבור בין איש לאשתו שבא דרך החיבור המיני ועל זה שיש 2 גישות ביהדות לנעשה בחדר המיטות: 1. שאומרת מה אסור ומה מותר לעשות והשנייה שמתירה לעשות הכל כל עוד בני הזוג מקודשים כדת וטהורים)

"לחיבור בין איש לאשתו אין שום קשר לילודה. יש "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ויש "פרו ורבו", אלה שני עניינים שונים. הרי גם כשאישה אינה פוריה- במקרים של הריון, הנקה, אישה עם אמצעי מניעה, אישה אחרי גיל הפוריות- יחסי האישות רצויים. הבאת חיים לעולם היא אמנם מטרה נעלה, אבל לא תנאי הכרחי לקיום יחסי מין. לעומת זאת, דבקות נפשית ופיזית בין איש לאישה היא תנאי הכרחי לקיום יחסים".

אני חושבת שזה מבטא יותר ממה שאני יכולה להסביר.

נעמי וולפסון (הרבנית) אומרת דברים נכונים, היא אומרת שהיום המון אנשים חושבים שקדושה זה פרישות, אבל דרך היהדות היא לא כזאת! זאת דרך הנצרות.

היא מדגישה בתחילת הכתבה:

"המעשה המיני במבט היהודי, לא נועד רק לפרייה ורבייה. אלא גם להנאה. מה שמרומם את הקשר הפיזי הוא דווקא ימי הנידה, שבהם, על פי ההלכה, על הבעל והאישה לנהוג ריחוק פיזי מוחלט: "המרחק יוצר נגיעה, מתוך הגעגוע נוצר המגע, מתוך הכמיהה נוצר עונג.""

אם יחסי מין נועדו רק להביא ילדים לעולם אז למה ה' גורם לאישה להשתוקק לבעלה כל כך?

הרי אישה שבאה אחרי טבילה במקווה לבעלה אני לא חושבת שהיא ממש חושבת רק על "וואי עכשיו אני יכולה להכנס להריון" נראה לי שרוב הסיכויים שהיא חושבת גם על "סוף סוף אני יכולה לגעת בבעלי"

וזה לא דבר רע.

וממש ממש לא דבר אסור.

זה אפילו רצוי.

וכמו שכבר אמרו מעלי, יחסי אישות מתקימים גם כשהאישה לא יכולה ללדת.

אז כנראה שהם לא נועדו אך ורק כדי להביא ילדים לעולם.

מותר לנו להנות וה' לא הביא אותנו לפה כדי לסבול או כדי לשמש כמכונות לייצור ילדים.

מקווה שהובנתי.

אגב, למי שרוצה, הרבנית הוציאה ספר שנקרא "מרחק, נגיעה" שם היא מדברת על זה.

לא קראתי אבל לפי הכתבה זה נראה ספר מומלץ

ילד זה דבר שמחזק את הקשר וח"ו לא מפריע לו להתפתח.

אבל-

יש מצב שאת הצורך הזה תרגישי רק אחרי שתהיי נשואה.. ואולי אפילו לא תביני איך חשבת אחרת..

מי יודע?!

בהצלחה!

ברמת העקרון ניתן להבין את נקודת המבט למה את מעדיפה כרגע ללא ילדים (--אני לא מסכים עם זה, לדעתי כן צריך--).

אולי כדאי שתעשי שוב חושבים עם עצמך למה את רוצה להתחתן?

בתור אחת שנשואה עוד שבוע- שנתיים, ואמורה ללדת כל יום בעז"ה (תתפללו שיהיה בקלות ובריאות) את הילד השני, אני יכולה לשתף, ולהגיד, שבתחילת ההריון הראשון, היה לי ממש קשה- רק התחתנתי, אני רוצה להיות עם בעלי, למה צריך עוד מישהו ביננו?

ומהרגע של הלידה (בדיוק אתמול שיחזרנו..) את לא מבינה איך יכולת בלי הדבר הקטנצי'ק הזה שהוא כולו שלך... את מרגישה ורואה את החלק שלך בעולם, את הזכות שיש לך בהבאת חיים חדשים לעולם, בחינוך ועיצוב חלקך שלך בעולם.

דבר שאין בזוגיות עם כל הטוב, היצירה והחיבור שיש בה.

וכמו שכבר אמרו פה- אם יודעים ועובדים על זה נכון, זה לא גורע כלום מהזוגיות, זה משדרג אותה בכמה רמות! כל אחד מבני הזוג נהיה טוב יותר, בוגר יותר, מפרגן יותר, ואוהב יותר, לאור המצב המשפחתי החדש (הוא כבר אבא- אז זה מחייב, לא??) וכמובן שצריך לדעת להמשיך לפרגן ולדאוג לזוגיות של עצמינו כי רק מתוך זוגיות שלמה ובריאה הילדים יגדלו בטוב, בריאות ושמחה. אז כן, פעם בחודש יוצאים לבית קפה או משהו, והתינוק יסתדר עם סבתא\דודה\ביביסיטר. עושים טיולים ונופש איתו או לבד, והעיקר, מפרגנים אחד לשני במכתבים, דיבורים וכו'...

נ.ב. היה פה איזה בחור שכתב שכל התחושות וההתנהגויות של האישה בהריון זה עניין של עבודת המידות שלה- אז זהו שזה לא ככה... ותתחיל לעבוד עם עצמך על זה מעכשיו, שאשתך לא תסבול מזה. יש הורמונים שתוקפים בבת אחת, והיא עצבנית ולא ברור על מה (גם לה לא ברור..)  ואם תטיל את זה עליה ועבודת המידות שלה אז זה רק יעצים את ההרגשות והתיסכולים. אישה זה דבר רגיש. שצריך המון פירגון ואהבה כל הזמן! נא להתחיל לתרגל מעכשיו!!!

לפני הכל- זה עניין הלכתי! יש היתר למנוע הריון במצבים מסויימים עם היתרים מסויימים.... 

ועכשיו למשמעות- מי שהתחיל את השרשור, אין לך ילדים נכון?

כי ילדים זה הדבר הכי מחבר ומקרב שיש בעולם!!! וכל זה בזכות הקשיים!

הזוגיות לא מסוגלת להיבנות עד הסוף לפני שיש ילדים... גם אם הכי נרצה ונשקיע בעצמנו....

מטרת הזוגיות היא לבנות משפחה וזה שיש ילד זה בדיוק הסיבה שבשבילה התחתנו....

הקב"ה לא סתם עשה הריון 9 חודשים......... (נקודה למחשבה )

אנחנו שותפים לתהליך שנקרא בניית העולם וזה בעזרת תהליך כל כך טבעי שנקרא הריון ולידה.

אני רוצה לראות אותך אומר את זה לזוג שמצפה כל כך הרבה זמן לילדים ולא מסוגלים להביא אותם לעולם...

זה שבכלל זוגות מצליחים להביא ילדים והכל בריא בעז"ה והכל תהליך כל כך ניסי שזה מאד מאד לא פשוט להתערב בתהליך הזה ללא הצדקה אמיתית (קרי, בעייה רפואית\נפשית\קושי של האשה וכו') 

שנשואה עוד מעט שנתיים,

עם ילד מתוק בן 4.5 חודשים,

אני יכולה לומר שבחיים לא הייתי מוותרת על הזמן הזה עם בעלי (לפני שהוא נולד) באותה מידה שבחיים לא הייתי מוותרת על הדבר המדהים הזה שנולד לנו.

ממש לפני האירוסין שלנו, הייתי בישיבה של בעלי לשבת (אל תשאלו למה. עד היום אני מתלבטת אם זה היה נכון.. אבל זה כבר קרה..) וראיתי את כל החברים הטובים שלו עם ילדים (ברבים!! 2 בערך), ונורא נלחצתי. ממש התחלתי לבכות כשדיברנו.

פחדתי שהוא ירצה ילדים מיד, והרגשתי שאני עוד לא מוכנה לזה. מאוד רוצה ילדים שלו, איתו, אבל לא עכשיו.

מלחיץ ומפחיד אותי.

מזלי שהוא כזה צדיק, וממש הבין, והוריד את מה שחשבתי (הוא לא חשב ככה. אני דובבתי את המוח שלו...)

וב"ה - (בהסכמה של רב כמובן.. ובגלל מונו ושטויות כאלה) - מנענו בהתחלה. אני לא מצטערת על זה לרגע.

זה נתן כל כך הרבה!

ההריון היה ממש לא נעים מבחינת התנהלות (שינה ברוב שעות השהות בבית, חוסר חשק וכוחות לעשות שום דבר - ברמה של חודשיים לא לעשות כלים..) וזה הראה לו שזאת לא אני, אלא אני בהריון. שזה משהו אחר לגמרי...

אז כן.

יש לגיטימציה לפחד מזה,

ולדבר על זה - כשהקשר רציני מאוד מאוד, וכבר ברור שזה זה...

לתאם עמדות...

(כשחברה סיפרה לי שהם דיברו על זה לפני החתונה- הייתי פשוט בשוק. איך אפשר לדבר על משהו כזה עם החתן, שהוא עוד לא בעלך בכלל??? ואחרי שיצאתי רציני עם בעלי, לא הבנתי איך אפשר שלא לדבר על זה...)

וזה עוד לפני שדיברתי על הקטע הכלכלי, שצריך לחשוב עליו (הוא לא צריך להיות שיקול לדעתי, אבל הוא צריך להיות מתוכנן...)

ועוד משהו - הגיל הוא מאוד משנה.

זוג בגילאי ה30, לא הייתי ממליצה להם לדחות בשנתיים, כי אז יכולות ח"ו להתגלות בעיות, ויקח עוד x זמן לטפל בהן... אבל זוג בתחילת ה20, יכול להרשות לעצמו את הפריווילגיה הזאת...

ברכות לכולם

שתזכו להגיע להתלבטויות האלה בתור זוג...

בס"ד

קראתי חלק מהתגובות, וגם אני חייבת להגיב:

כן, בשביל זה מתחתנים!

כלומר, העיקר זה לעבוד את השם ולמצוא אותו,

אבל עוד יותר העיקר זה להגדיל את העם היהודי.

יש לי עוד המון מה לכתוב, אבל זה לא שייך בפורום הכללי הזה.

אם תרצי עוד- באישי.

הביצה.

ולהגדיל את העם היהודי - זה שיא בעבודת ה' (לעבוד את ה' - זה לא רק "להרגיש" אורות..).

וצריך לעבדו בשמחה..

וגם תוכן ה"ביחד" של השניים מופיע בילדים,

ולאידך, הילדים מוסיפים בערכו העצמי.

ו"טכנית" - אפשר למצוא זמן לכל, ולהעשיר את הזמנים אלו מאלו.

זו מציאות.

ו

בס"ד

ולא סתם ה' נתן לנו- בכזו חכמה-

תשעה חודשים לפני שתינוק מגיע.

הוא לא מגיע בבום.

וגם אחרי לידה יש חיי זוגיות, והם מדהימים, תודה לא-ל.

וד"ל

לדעתי אתה צודק, לפעמים צריך זמן "זוגי", לפעמים צריך להקדיש זמן אחד לשני בלי הריון וילדים.
השאלה מה הגבול, כמה זמן..

זה לא נכון שאסור למנוע הריון. מותר למנוע הריון אם יש סיבות טובות.
לפעמים קשר זוגי הוא סיבה טובה. 
לכן מתייעצים עם רב, והוא עוזר לכם להחליט כמה זמן אתם צריכים.

אני כמעט בטוחה שעכשיו את אומרת שנתיים שלוש, אבל כבר אחרי חצי שנה באופן טבעי כ"כ את תירצי ילדים והריון.. זה נשמע עכשיו מוזר, אבל ברגע שמתחתנים זה עולם אחר..

לפעמים מותר למנוע כמה חודשים מהסיבה שציינת. 
לא צריך לפחד מהעניין הזה.
בד"כ זה לא מגיע לזוג בזמן לא מתאים נפשית.

לכן אני מגיב שוב.

יש פה אווירה של "נישואים לא שווים בלי ילדים"

אני חושב שזאת אחת הטעויות בגישה לנישואים, שגורמת להרבה בעיות.
נכון שילדים מחברים מאד בין בני הזוג, והם גורם לשמחה וחיות בבית,
אבל הם צריכים לבוא רק על בסיס של חיבור אמיתי בין בני הזוג.

קצת קשה לי להודות בזה, אבל אפשר לראות את זה בין ההורים שלי, כשהילדים יוצאים מהבית, פתאום
צפים כל אותם קשיים ביניהם שהילדים "כיסו" עליהם.

בס"ד

"כשתגדלי- תביני"

אבל אכן, כשגדלתי, בגרתי והתחתנתי, הבנתי

באמת, בלי רצון להשתחצן, כשתגדלו, תבינו. תראו את הדברים אחרת לגמרי.

תראו שזה רצון וצורך אמיתי של כל זוג. תראו כמה זה מפרה ומלבלב את חיי הזוגיות.

וסתם שתדעו, שרב ממכון פועה אמר לנו פעם- אחוז הכניסה להריון בכל חודש הוא בין 15-20 אחוז!!!

קחו בפרופורציה.

שלי כל החיים.

ואם אתה חושב שהחיבור הזה יעשה רק בשנה-שנתיים הראשונות, כאין עוד ילדים- אתה טועה!

ואם יש הרשה כזו, אחרי שהילדים גדלים ועוזבים, שיש עדיין קשיים- זה ברור,

אבל צריך לעבוד על הכל ולהשקיע כל הזמן, ולא רק בזמן שלא יהיה ילדים מסביב.

אחרת נגיע לגיל 50-60, אחרי שכל הילדים מתחתנים- ונתהה ונחשוב- מה אנחנו עושים בכלל ביחד אחד עם השני?

עבודה זוגית זו השקעה לכל החיים,

והילד שמגיע רק עוזר לזה,

מנסיון של ילד+הריון שני.

באמת שווים הרבה פחות בלי ילדים...

ושני המשפטים לא סותרים: גם"ילדים מחברים מאד.. גורם לשמחה וחיות.."

וגם "על בסיס של חיבור".

אלא שה"בסיס של חיבור" אינו תלוי בכך ש"בהתחלה היה יותר זמן" בהכרח (לא נכנָס למקרים חריגים).

ולפעמים, אדרבה, הוא נוצר ופורח עם הענין המשותף החדש: "והיו לבשר אחד - זה הוולד".

ואצל מי ש"צפים קשיים", האם לא היו קיימים אם היו מתחילים ללדת שנה/שנתיים יותר מאוחר? לא בהכרח.

ואולי - כך לפחות יכולים לומר: טוב, לפחות עשינו משהו חשוב מאד בחיים שלנו. יש ילדים טובים, יבנו משפחות (כמובן, זה לא "במקום".. לפעמים גם על הילדים דברים משפיעים במידה זו או אחרת).

מסקנה: צריך להשקיע גם בין בני הזוג, גם עם הילדים, גם בבנין המשותף של כולם. גם בגישה איך כל השקעה תבנה גם את השניה.

ולעולם לא מאוחר מידי....

ילדים צריכים לבוא על בסיס של "חיבור אמיתי"

תוכל להגדיר להסביר או לתת דוג'- למהו אותו חיבור- שהוא אמת?

חיבור אמיתי הוא לא דבר כמותי

זה לא שאם יש קשר יותר זמן,  אם נשואים יותר זמן- החיבור יותר "אמיתי"

חיבור אמיתי זה דבר איכותי

כמה פתוחים אחד לשני, כמה מכילים אחד את השני (ולהפך) בלי תנאים, מקבלים ותומכים בקשיים ובעבודת המידות של השני,

משקיעים זמן מאמץ ומחשבה כדי לטוות ולחזק את ה"ביחד" של הזוג , את המכווננות הפנימית של כל אחד- שהבנזוג\בתזוג הוא\היא ה-כתובת שלי, ה-שותפות שלי, הדבקות שלנו- לכל משימה בעולם

ויש עוד מה לפרט. ... והרבה

(מוזמן לאישי- אם אתה רוצה)

זה דבר- שלא נמדד בזמן

יש אותו בעוצמה גדולה- מייד כשמתחתנים (ביחד עם החתונה יש "ואוו" ענק והתמסרות גדולה- מה יותר מתאים משיבוא ילד???)

יש את זה בעוצמה גדולה והולכת ונבנית- ככל שהשנים עוברות- עם ילדים, בלי ילדים.....

כשיש "פרוייקט משותף" שנקראילדים- זה אפילו יותר בעבודה- ובמימוש

עבודה זוגית לא נגמרת כשיש ילדים- וגם השמחה הזוגית לא נגמרת אז

הוא כזה שגם כשאין ילדים, ש"יאלצו" אותנו להתחבר. אנחנו ביחד וטוב לנו.

לא דיברתי על זמן.

גם את מוזמנת לאישי, אני יספר לך על כמה זוגות שאני מכיר, שהילדים חיברו ביניהם, ובלעדיהם הם לא שווים (כמעט) כלום

חברה שלי הכירה את בעלה, יצאו והתחתנו תוך 3-4 חודשים בערך, מייד אחרי החתונה היא נכנסה להיריון, וילדה בת מקסימה בשבוע 34 (אמצע חודש שמיני).

זוג דוסי למהדרין עם ילדה 8 חודשים אחרי החתונה, שנה בדיוק (הפרש של יומיים) מהדייט הראשון עד ללידה של הבת.

אני יודעת בוודאות שההיריון והלידה לא פגעו בזוגיות ובביחד שלהם, אלא להיפך.

נכון שלא לכל אחד זה מתאים, אבל גם לא לכל אחד זה קורה.

כשתגיע לגשר אני מאחלת לך שתזכה לילדים בריאים ושמחים, ותזכור, כמאמר השיר הידוע ש"ילדים זה שמחה"

ודעתי אינה רלוונטית לכל זוג, אלא לכאלה שרוצים לדחות הריון.
מי שרוצה, למה לא? אני לא נגד, אני נגד להיות בלחץ, ולחשוב שההלכה כופה עליך את זה.

זה רק הוכחה לכך שתינוק יכול להגיע אפילו יותר מוקדם מ-9 חודשים.

כשהייתי עם הבת שלי בפגייה היה שם זוג שהיה להם פג קטן בשבוע 31 והם היו נשואים בערך 31 שבועות..

והאמא אמרה לי - אמאל'ה רק התחתנו...

אז גם הסיפור שלי לא אומר שום דבר. וחוץ מזה אחרי מעשה אנשים מתמודדים הרבה יותר טוב. השאלה כאן היא האם לתכנן ולא להגיע למצב כזה...

גילוי נאות- גם אנחנו העדפנו שיקח קצת זמן עד שיגיעו הילדים (וחלקנו גם התפללנו על זה..)

ואפשר בהחלט להבין את הרצון בגדול.

א-ב-ל:

בכל מקרה שנתיים -שלוש זה ה-מ-ו-ן זמן, ובכל מקרה אני מניחה שאחרי שתתחתני בעז"ה

תרצי את זה הרבה יותר, ובכל מקרה אני מניחה שגם אם איכשהו יתנו לכם היתר למנוע (בהנחה

שאתם שואלים לדעת תורה כמובן) זה לא יהיה לשנתיים שלוש,

לכן, הכי טוב, להתפלל, ותסמכי על ה' שהילדים יגיעו בדיוק מתי שהכי טוב ומדוייק לכם.

(כן, זה תקף גם לאלה שרוצים וזה לא מגיע, גם את הצד הזה אני מכירה..)

אין דבר מחבר, מקשר ויותר "שנינו" מזה.

זה הלכתחילה ולא עוד שלב במימוש העצמי.

אם מישהו היה אומר לי שהוא רוצה למנוע הייתי מונעת את הפגישה הבאה...

מלבד ילדים.
בחורה שמעניין אותה כל כך מהר להביא ילדים, גורם לי לתהות למה התחתנת דווקא איתו,
ולמה לא הלכת ישר לבנק הזרע.

ואני נשואה עם 7 ילדים,

מכורה על בעלי עד קצות האוזניים

ואתה בחור שכדאי שישטוף את הפה שלו

וישלוט במקלדת שלו

לא התחתנתי עם כל אחד

אלא עם הטוב והמושלם עבורי

מצטער אם הייתי נוקב מידי בשבילך.
אבל הפאניקה שבהודעה שלך לא משכנעת אותי.

לא הייתה בהודעה שלי שום פאניקה

אלא שלווה ממקום של שלמות ושמחה על המקום שלי

והמלצה חמה ללכת לכיוון שלי (ולהלכה) נראה נכון

נוקב זו מילה לא נכונה לדעתי- בוטה וגס רוח במחילה,

יש התבטאויות שלא ראויות בכלל ולא קשורות לעצם הדיון

תחכו עם כל העניין הטכני (פיזיולוגי) שזה דורש!

בכל הדורות של עם ישראל, היתה לחופה וקידושין זה למטרה אחת קדושה ונעלה, שהתוצאה שלה היא הוספת חיים בעולם. (בתקוה שבני הזוג זוכים וראויים)

אם אתם רוצים (סליחה על הביטוי המגעיל) "לעשות את זה"- בלי התכלית, מה תוכן בזוגיות???

אז עם כל הכבוד, אם אתם לא רוצים ילדים- אל תתחתנו! תהיו מאורסים 5 שנים, עד שתחליטו ש"אתם מספיק מוכנים". אה, "כדי להכיר" אתם צריכים לגעת אחד בשני? לישון אחד עם השני? בבקשה- לזה יש השלכות! להתחתן זה לא "ירח דבש", זו אחריות! אם הקבה ירצה "לזכות" אתכם בכמה שנות שקט מילדם- וזה טוב לכם- האמינו- זה יגיע. (אני מאוד כואבת, ולכן כותבת בחריפות, סליחה).

הקב"ה שולח לכל אחד את מה שמדוייק לו, וניסיון להתערב* (לצערי, לפעמים באיצטלה של גיבוי רבני) הוא בעייני בחינת "חוץ מיראת שמים". משאלה כזו צריך לעשות חשבון נפש גדול, מה עיקר ומה טפל בחיים.

* כמובן לא במקום של מחלה חו"ח.

אגב, גם גלולות למניעה עושות לא פחות בלאגנים הורמונליים לאישה (כולל כל תופעות ההריון, רק בלי הריון) ולמרבה הצער גם מקשות אח"כ על הפריון.

אני כותבת כאמא מאושרת לשמונה, שנולדו לתוך חיי, לפעמים כשרציתי, ולפעמים כשלא, אבל זה הדבר הכי נפלא שיש לי בעולם (חוץ מבעלי), מדוייק אלי. תודה ה'!

קודם כל- יש מטרה לנישואין גם בלי ילדים. זוגיות בפני עצמה זה גם דבר ענק וקדוש בלי קשר. (אם כי באמת זה דבר שלם יותר עם ילדים.)

חוצמזה- היא לא כתבה בלי ילדים בכלל, רק לדחות כמה זמן.

ולגבי מה שכתבת על מניעה- זה נכון.

גם מניעה (מכל הסוגים והמינים) יכולה לעשות בעיות הורמונליות. (ויעידו כל הכלות שהיו צריכות "לסדר" כדי שלא תהיה חופת נידה ופתאום החתן גילה ארוסה שונה לחלוטין ממה שהוא הכיר עד עכשיו...) ובעיות שיכולות לגרום לתקופות ארוכות של הרחקות..

זה נכון שיש מטרה להביא לעולם ילדים ולהמשיך את עמ"י. 
אבל לפעמים זוג באמת צריך זמן לבסס את הזוגיות שלהם.
כשהזמן הוא כשנה- אין בזה שום פשע לעולם (בהנחה שהיא לא בת 38..).

וכל הגישה שלך עיצבנה אותי, ופה זה לא המקום להתווכח כי הרוב פה לא נשואים. אבל עם כל הכבוד יש עוד טעם בחיים לזוג בתור זוג גם כשהוא בלי ילדים (וכל המשתמע מכך.)

ובקשר לגלולות - למה להכליל?! את בדקת אצל כל אחת איך זה משפיע??
זה לפעמים עלול לגום לתופעות לוואי.
ועוד אין הוכחה שיש לזה קשר לעיכוב בפריון.

אז למרות שאת אמא ל8 ילדים ואת כותבת מנסיון אישי, קצת פרופורציות לא יזיקו.. לא כולם עברו ולא יעברו את מה שאת עברת.

תכנון משפחה גדולה

אמנם חלק פה קפצו וישר אמרו "הלכה הלכה.." אבל זה קצת יותר מזה.. יש לזה המון יתרונות, וגם חסרונות.

כמו שלא להיות בהריון יש יתרונות וחסרונות.

לגבי הזוגיות- אני מרגישה שזה מאד בנה אותנו מהרבה בחינות. גם מהצד שלו- לדעת להתמודד עם מישהי ששניה אחרי החתונה פתאום חוטפת בחילות, לא מסוגלת לתפקד כרגיל וצריכה הרבה תמיכה ועזרה, ולדעת להתמודד עם זה בשמחה ומתוך אהבה ונתינה. וגם מהצד שלי- לראות אותו עושה כ"כ הרבה בשבילי- ולהעריך את זה ולקבל את זה ולפרגן לו דווקא מתוך המקום הקשה שלי.

אז נכון, זה לא היה פשוט וקל- אבל זה בנה הרבה יותר מאשר אם לא הינו שם.

ועוד משהו- להורמונים בהריון יש שני צדדים. יש תקופות של קריזות עצבים וכל מני מרעין בישין, אבל יש גם תקופות הפוכות. של הצפות של אושר ואנרגיה ורצון לעשות ולהשקיע.

עוד עניין עם יתרונות וחסרונות זה העובדה של להיות מותרים 9 חודשים ברצף. יש קושי(ויתרון בצידו) ביו-יו הזה של המחזור החודשי מותר-אסור אבל יש גם ייתרון בתקופה ארוכה של להיות מותרים.

אז אני יכולה להבין מאד מניעה של כמה חודשים. אבל שלוש שנים? תתפלאי איך כנשואים דברים קורים מהר. בתקופת הדייטים- הזוגיות נבנת לאט ובזהירות,הולכים צעד צעד. בתקופת האירוסין- זה כבר יותר מהר, ויותר עמוק ויותר מורכב כמובן (כבר יש מריבות ולא הכל חלק וורוד)כמו לנסוע באוטו לעומת הליכה. ואז פתאום אחרי החתונה יש בום של טיסה- אתם כל הזמן ביחד, כל הזמן קורים דברים כל יום זה כמו חודש של דייטים.

כי לא תמיד זה יכול לקרות במועד שתבקשי..........

בהצלחה.

שב"ה (ואני באמת מודה על כך יום יום) קיבלה אוצר אחרי 10 חודש מיום החתונה

בדיעבד היום, אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה הייתי מונעת כמה חודשים.

ויש לי ילדה שהיא בובה! והיא הדבר הכי עוצמתי שהיה לי בחיים.

אבל עדיין הייתי צריכה עוד קצת זמן לעכל את הנישואים, לא היה לי את הזמן הזה כי חודש אח"כ הייתי צריכה לעכל שאני בהיריון.

מתחילת ההיריון לא יכולתי לבשל ולו פעם אחת עד חודש חמישי בגלל בחילות איומות

הייתי נורא עייפה, היה חסר לי המון ברזל.

ממילא יש לך פחות סבלנות, אתה הרבה יותר רגיש.

וזה קשה!!! זה קשה גם לבעל להכיל את כל השינוי ההורמונלי הזה של האישה.

אני חושבת שמי שחשה שהיא צריכה קצת זמן, שתיקח אותו.

בואי נגיד ככה, שנה שנתיים את לא תחכי, כי את גם לא תרצי את זה.

באיזשהו ושלב בעיקר אצל נשים יש השתוקקות מטורפת להיות אמא.

אבל כמה חודשים, חצי שנה. אני בעד.

וטיפ קטן- אל תעלי את זה בדייטים, מעלים את זה אחרי האירוסין מינימום...

אבל לא "הכרחי". יש נשים שזה עובר אצלן ב"קלות". לא בחילות וגם ברזל לא מורגש כי לוקחים תוסף בזמן. וגם הבעל לא "מרגיש" בעיה. ההיפך לגמרי. זה שונה מאדם לאדם. וחשוב להגיד את זה, שכמה כאן לא "תיבהלנה" יותר מידי.

ונקודה" קטנטנה" לכותבת הנכבדה: אם היית עושה מה שאת אומרת שהיית עושה (-אם היית יודעת מראש את המהירות עם התופעות שהיו), אז לעולם לא היתה לך את הילדה שיש לך עכשיו... היה מישהו אחר. את באמת יכולה להגיד שהיית עושה את זה?....

[ואל תענו לי ב"חשבונות אריטמתיים" שאז היא היתה שמחה במישהו אחר..  מי שכבר יש לו ילד, מבין שזה לא כך... ילד זה לא "תיאורטי", זה הוא..  ועל כגון דא נאמר - יש דברים שבדיעבד מתברר שלכתחילה היה בסדר (הרצי"ה).. חשבונות של רבש"ע איזו נשמה להוריד אצל מי.  אז כנראה בזכות שלא התחשבנת יותר מידי זכית למתנה הזו. גם אי אפשר לדעת "מראש" איך בדיוק יהיה]

אני אף פעם לא מגיבה אבל הייתי חייבת.

קצת רקע...אני הייתי בדיוק ההפך ממך,מהרגע שהתחתנתי כל כך רציתי תינוק! כבר לפני שהתחתנו היה לי ברור שתינוק זאת מתנה ענקית שמאחדת ומחברת. בערך חודשיים אחרי החתונה נכנסתי להריון, ולצערי ההריון הזה הסתיים מהר מאוד. עברתי הפלה טבעית ולא ידעתי איך לעכל את זה. מאז אנחנו עדיין מחכים לישועה ומחכים שגם אנחנו נזכה באוצר הזה.

לעניות דעתי השאלה שלך מגיעה מתפיסה מעוותת שיש לנו, במיוחד בציבור שלנו, שאנחנו כל כך רגילים שכמה חודשים אחרי החתונה כבר רואים בטן ועד יום הנישואין הראשון בטוח שכבר יהיה ילד... גם אני חשבתי ככה. אבל מה שאנחנו עברנו (ובעצם עדיין עוברים) לימד אותי כל כך הרבה.

הכל מלמעלה! הכל! שום דבר לא מובן מאליו! רק מי שחווה ציפייה לתינוק יודע באמת לראות את זה כנס ולא רק כעוד שלב בזוגיות. הריון, תינוק זה לא רק הדבר הבא שיקרה אחרי החתונה, זו מתנה ענקית שה' מחליט מתי להפקיד לכל אחד. 

מבחינת זוגיות, ברור שהתקופה הזאת בנתה אותנו בטירוף, לעבור משברים וקשיים, ציפיות ואכזבות ונכון להיות רק זוג, כל הזמן שלנו הוא רק אחד בשביל השני. אבל הקב"ה יודע מתי זוג צריך את זה ומתי לא. יש זוגות שבשבילם מה שהכי טוב לזוגיות שלהם זה הריון (פחות התמודדות עם נידה בהתחלה...). אבל רק ה' יכול לדעת מה הכי טוב לנו. מבחינתי, שאני כל כך הייתי רוצה לזכות במתנה הזאת, (חוץ ממקרים נדירים) לנסות למנוע בהתחלה זה לראות הריון כשלב מובן מאליו. הרפואה המתפתחת גרמה לנו לפעמים לאבד שפיות ולחשוב שאנחנו יכולים לשלוט על כל מהלכי הטבע, שאני אקבל מתי שאני ארצה, מתי שאני ארגיש מוכנה, מתי שאני אחליט. אבל מותק, זה לא עובד ככה. את פה בשביל ה' ולמלא את רצונו, תסמכי עליו. הוא יודע מה הכי טוב לך, לכם. 

אז אני עדיין מחכה ובינתיים אנחנו מצמיחים את הזוגיות ואנחנו מאוד מתחזקים באמונה שהכל מכוון בצורה כל כך מדוייקת מלמעלה והכי לטובתנו.

נישואין זה הדבר הכי יפה שיש, והכל תלוי בכם, איך אתם תבנו את החיים שלכם ביחד, באמונה ובטחון ועם הרבה ענווה.  בהצלחה לך!

ולכל הקוראים האחרים, בבקשה תלמדו להעריך הריון ולידה. זה לא כל כך פשוט שזה בא 10 חודשים אחרי החתונה, תגלו אמפתיה ורגישות לנושא. הציבור שלנו חייב להבין שהכל מלמעלה וזה ממש לא רק עוד מהלך טבעי, כל הריון וכל לידה זה נסי ניסים!!

בשורות טובות!

בזכות "זיכוי הרבים" שעשית בסיפורך הכואב כאן -

יהי רצון שתזכו במהרה בעז"ה,

כמשאת נפשכם הטהורה.

מי יודע - אולי בכך שזיכית פה אחרים, נשלם כבר מה שהייתם צריכים לעבור עם זה.

בשורות טובות. בקרוב ממש.

שמרגיש צורך למנוע משהו כמו שנה, שלא ירגיש שהוא חוטא לעולם כולו.
(והמטרה של פתיחת השירשור לדעתי היתה בשביל זה..)
זה הגיוני ולכל אחד מתאים משהו אחר.. לא לכולם יש יכולת נפשית ופיזית ללדת 9 חודשים ויום אחרי החתונה.

לא קובעת שום דבר,רק מעלה שאלות:

אולי העניין של "לחכות" מגיע מתפיסה מערבית שחדרה אלינו?שרואה את הזוגיות בצורה מאוד שונה מהתורה,שהדגש העיקרי הוא על מה שכל אחד משיג ונהנה מהביחד ולא זוגיות מתוך ערך של נתינה לשני ולאומה בכלל?

אולי אם מגיעים לנישואין עם הכרה והבנה בערך של העניין,אז מסתכלים על זה אחרת ואז כן מסוגלים ורוצים את זה?

אני אישית כבר מההתחלה מאוד רציתי והתפללתי להפקד,נלחצתי מכל חודש שעבר וכשב"ה נפקדנו אחרי שלושה חודשים היינו מאושרים.

ולמרות שכן-הרגשתי נורא,ולא סבלתי את הריח שלו והייתי יותר רגישה ופגיעה וחלושה..ועדיין אני והוא לא נעלה על דעתינו לוותר על האוצר הזה שקיבלנו ,ולא ניראה לי שיש אבאמא בעולם שיצטערו על עוד ילד שהספיקו להביא לעולם,רק ההפך-מצטערים על ילדים שהיו יכולים להביא ולא הביאו... ואני מרגישה שזה גם דווקא מאוד איחד.אם הייתי מחכה שהכל בינינו היה מושלם..הייתי צריכה לוותר על כמה ילדים.זוגיות לא נבנית בחודשיים ,ולא בשנה שנתיים,קשר של חודש זה לא קשר של שנה וקשר של שנתיים זה לא קשר של עשר שנים..זוגיות ניבנית ומשתפרת כל הזמן,עם הרבה עבודה,הרבה רצון והרבה תפילה למי שהשלום שלו.ואדרבה כל ילד שזוכים להביא משדרג ומעצים את הזוגיות,ברור שלא הכל ורוד וזה יכול להיות מאוד מאוד קשה אבל בהחלט מאוד מאוד שווה,לאין ערוך.אישית אני מרגישה שאין משהו בעולם שישווה לזה,זה הדבר הכי משמעותי ומספק שבן אדם יכול לעשות,ולוותר על זה אפילו לא עולה על דעתי,עם כככלל הקשיים שאני יודעת על בשרי בהחלט-(אני לפני הלידה השביעית בע"ה) לא הייתי מוותרת על זה לשניה.

אני לא מבין את הטירוף הזה. יש זוגות גשם כשהם רוצים לוקח שנים.

עד כמה שציפיתי ורציתי וב"ה שה' לא העמיד אותי בכזה נסיון כי זה באמת נורא.

כי אם לא אתה לא תבין את זה. באמת.. 
לפעמים ציפיה של חודש זה קשה. מאוד.

ותשובה אלייך- יש משהו במה שאת אומרת, אבל את צריכה להבין שכל זוג מתאים לו משהו אחר.
ואני לא מסכימה לגישה שלך שבעצם אומרת- תלדי כמה שאת יכולה..
אני לא מתכננת ללדת 20 ילדים למרות שאולי הגוף שלי מסוגל לזה.. 
יש עוד שיקולים בחיים. וזה לא משהו שלילי לדעתי.

זה נכון שילד יכול להעצים את הזוגיות. 
אבל לפעמים אם יש ילד לזוג שכ"כ לא מוכן לזה נפשית זה עלול למוטט אותם. לכן יש הרבה שיקולים במשוואה.

(ואני לא נלחצת דווקא מלהמליץ על שנה ראשונה למנוע, כי אחרי זה הרצון לילד בא טבעי. )

אבל אני יודע לצפות. לדברים יותר חשובים מילדים. שנים.

לפני החתונה המחשבה לילד מאד קשה... זאת קפיצה למים כי זאת התנסות ראשונה ואחריות וכו'

אז גם קפיצה למים לחתונה וגם מיד ילדים?? כאילו תנו לנשום.......

זה באמת מפחיד לחשוב על זה!!!!

יש כאלה שפשוט קופצים ומסתדרים (וב"ה לא מצטערים)

ויש כאלה שרוצים את הזמן..... פשוט אנחנו יותר מדי שומעים את הדחיפה למנוע....

ולא תמיד שומעים את הצד השני...

ענווה בנושאים שאתה לא מבין בהם כלום!!!

אבל לא נולדתי אתמול. אני יודע טוב מאוד מה זה קשיים.
ובעיניי, מי שלא נפקד בשנה הראשונה, זה צרות של עשירים. מאוד עשירים.

גם לך לא תזיק קצת ענווה בפעם הראשונה שאת מגיבה פה בלנ"ו.

מה כל הנשואים עושים פה?

חברים חדשים- יש כבוד, וקצת בוחנים מי הם...

לביא- אולי תיגש למשרד שלי לשיחה?

אלא על הדרך הנכונה, והאם יש בזה מקום לדעת תורה, הלכה.

והתשובה היא שיש. בין אם זה נוח לשמוע, בין אם לא.

ומי שהולך כך - אז הנתון של ה"יכולת" נכנס בנתוני הבירור התורני.

וגם ה"יכולת" לרוב משתנה... 

כי היכולת, לרוב, תלוית תפיסה ערכית והשקפתית, שמשפיעה גם על ההרגשה, יותר משאלה "אובייקטיבית"..

המפתח להכל זה לדעת שאנחנו בידי שמים

ובטח ובטח מפתח החיה שלא נמסר

מי שלא חווה לא יכול להבין, מהי זוגיות, מהי לידה, ומהי תקווה שנכזבת חודש אחרי חודש

אז אני מציעה לכולם, כמה שפחות לתכנן,

כמה שיותר להשען על מי שבאמת יודע מה טוב לנו

ולהתפלל על כל דבר, ובייחוד על זוגיות, פוריות, חינוך ובריאות

אחרים שהם לא פחות מלא להיפקד.

אסורים כ"כ הרבה?

יש לך שמץ של מושג?

או אולי שאלה יותר חשובה- שעליה באמת אני רוצה תשובה-

יש לך מודד כאב -כדי לדעת למי קשה יותר, למי כואב יותר ?

אם יש לך- אני אשמח לקבל אותו להשאלה....

לרבי עקיבא ואשתו רחל- היה עני שדפק בדלת וביקש תבן

ממנו הם למדו- שאי אפשר להשוות, שלכל אחד יש את הקשיים שלו- ואת הכוחות מאת ה' להתמודד איתם

אגב-בשביל הקטנונוית- רק כי שאלת--

יותר קשה להיות רווק במשך שנים- מאשר להיות נשוי כשאסורים במשך כמה שבועות

בכל אופן הדיון פה התחיל מהשאלה על מניעה מרצון הזוג- לא על בחירת שמיים בזוג למסע מסויים

ויהיה נחמד שנחזור לנושא

קראתי והחכמתי.

עם חלק הסכמתי, וחלק לא (מיוחד עם אלו שהטיחו בי דברים קשים, שפטו וכו'.)

כמו שאמרתי,חלילה לי למנוע הריון לנצח.

אני אשמח לחבוק את ילדי-שלי, מתי שאני ובעלי נרגיש צורך ורצון.

אני מניחה, כמו שאמרו הנשואים החכמים, שאני לא אצליח למנוע לאורך זמן, גם טכנית וגם כי אני ארצה ללדת ולהיות לאם, כמו שהטבע טבע בי.

לערבב בין הרגשות של המעוכבות, לבין התחושות של היכולות ללדת זה טפשי וחסר טעם.

כל אחת (יחד עם האחד שלה ) שיעשו מה שנראה להם (ומה שמתיר להם הרב, במידה והם יחליטו לערב אותו בעניין)

- - -

[בדיוק השבת אמא שלי ציינה את זה שאני נולדתי בול 9.5 חודשים לאחר החתונה.

שאלתי אותה, האם היא רצתה את זה? האם היא שמחה?

היא ענתה, שההלם היה גדול, ומזל שהיו לה 9 חודשים להתכונן לבואי.

ובכלל,

מזל שהגעתי כ"כ מהר, כי שנה לאחר שבאתי- אבא שלי נלקח מאיתנו לגנזי מרומים, והיתה לו שנה בדיוק להנות מביתו היחידה.]

אני קצת המום.

ענו לך..

באופן טבעי, חלק ממה שאמרו מתאים גם לדעתך וחלק לא (כמובן, אין צורך "להטיח" דברים וכו', דברי חכמים בנחת...). וכמובן - "ענו" לא רק לך אלא לכך הקוראים.

דעתך, היא אחת הדעות שהובעו כאן.

קראת מה שאמרו, ואת סוברת שכל אחד יעשה מה שנראה לו.

ויש שהסבירו שיש בכך גם הלכה - גם ב"עיכוב" - ולכן "מה שנראה" בשלב כזה, טרם קיום מצות פו"ר, הוא רק בגדר נתון שיש להביא בחשבון בשאלה הלכתית.

וכמו כל דבר בהלכה - הקב"ה נתן לאדם בחירה, אם לשאול ואם לקיים..

רק שהיו גם שהסבירו שה"הלכה" בזה, מאד הולכת עם תחושות החיים הבריאות והטבעיות, ובונה גם את היחס בין בני הזוג. וזו הסברה חשובה, כי דווקא בנידון זה, לרצון ולשמחה הטבעית - יש חשיבות רבה. וטוב שה"הלכה" תובן גם בצד הזה שלה.

ואני חושב שדווקא המקרה (המרעיש והמזעזע - שכתבת "כבדרך אגב בסוף הודעתך) שלך - מראה עד כמה יש "חשבונות שמיים" בעניינים אלו, שאין אנו יודעים עד היכן השלכותיהם יכולות להגיע.

ובוודאי שאי אפשר לנהל את החיים כך- כי אחרת כל דבר נחשוב: אולי אם היינו עושים להיפך...

ועל כגון דא נאמר, "הולך תמים - הולך בטח", מי שהולך בתום לב, ביושר, ועפ"י דרכה של תורה - הוא לפחות יכול לדעת שפעל לפי רצון ה', ומכאן ואילך - חשבונות שמיים זה של הקב"ה. הוא נתן להם את הכלים המתאימים עפ"י רצון ה'.

ואף אני מאחל לך שתדעי תמיד רק דמחה וטוב, והקב"ה ינחה אותך בדרך טובה וישרה - וישמחך תמיד בתוך שאר עם ישראל.

אצל עם חכם ועתיק נוהגים לומר: אין חכם כבעל נסיון

ניסיונות לא מודדים בקילומטראז

או בפז"ם

אני לא יודעת מה הסיפור חיים שלך

ואני לא יודעת מה הסיפור חיים של לביא

ואת לא יודעת מה הסיפור חיים שלי

וגם אילו ניסינו- אי אפשר להשוות בין אנשים

בין ניסיון וניסיונות

בין הכוחות שמקבלים ממנו^ להתמודד

אבל את השיפוטיות- ממש לא אהבתי

איוב נגאל- בהתפללו בעד רעהו, ותקראי מה הרב סולוביצ'יק כותב על זה (איש האמונה, מאמר ,קול דודי" פרק ,איוב, עמ 73 אאל"ט )

וממילא עמדה של עליונות- אני יותר ממך ,

אני יודעת\ מנוסה\ מבינה יותר- לדעתי לא מתאימה פה

(וכן, הצלחת לעצבן אותי |מודה|)

וגם בדברים נוספים.

ככה מקובלנו.

אצל היהודים יש ערך לגיל ולנסיון. מה לעשות.

ויש דברים שעם כל הכבוד רווק לא יכול להגיד. נקודה.

יש אנשים אחרים שקוראים את זה ולא מבינים מאיפה זה מגיע.

לא ברור לי למה את מתקיפה כ"כ.

דווקא נראה לי שההנחה שלך היא שאת יודעת יותר ממני....

שאני >לא< יודעת יותר מאף אדם אחר

ושיש לי ענוה כלפי כל אדם

...... |פה מחקתי משו עצבני|

בא לי שנשים לדיון הזה סוף - לא מצליחה יותר לעדן את מה שיש לי לומר לך

בס"ד

גם אנחנו פחדנו מזה וככה רבש"ע סובב שהבת הראשונה שלנו הגיעה אחרי 3 שנים וחצי עם המון יסורים וקשיים (2 הפלות ועובר שנפטר בשבוע 40...)

אנחנו מאמינים שאם ה' סובב את זה ככה אז כנראה כך זה היה צריך להיות אבל אני לא יודע כמה הזוגיות שלנו נבנתה בצורה מיוחדת יותר בתקופה הזו. אני לא מרגיש שזה מה שעשה את הזוגיות שלנו כל כך יציבה ובטח שלא הילדים היוא הורסים אולי להיפך.

אני למדתי מהסיפור 2 דברים:

1. בכל מה שקשור לחיים ולמוות זה בידין של ה' וזה כל כך טיפשי וקטנוני להכניס שיקולים אנושיים צרים וקצת אגואיסטים למקום המופלא והמדהים הזה שנקרא להביא חיים לעולם. ובכל מקרה הכל בידיים של ה' אז מה אנחנו דואגים???

2. אין נוסחה של בניית זוגיות - יש כאלה שילדים מוקדם מחזק אצלהם את הזוגיות ויש כאלה שהציפיה ארוכת השנים וההתמודדות עם המשברים והאכזבות מכרסמת ושוחקת את הזוגיות וההיפך - ואין מצב לדעת מה מתאים לכם לפני שאתם עוברים הכל. אז שוב ממליץ להשאיר ביידים של ה'.

זה בלי להיכנס לסוגיה ההלכתית

לגבי השאלה לבניים - תמיד מצחיקות אותי השאלות האלו - כי אין כזה ייצור שנקרא בנים או בנות. כמו יש בנים שבישבילם זה יהרג ובל יעבור ויש כאלה שזה מה שהם מעדיעפים לחתכילה.

בכל אופן אם זה היה אני הייתי מנסה להבין מה השורש של הרצון באיחור הבאת הילדים לעולם - אם זה מתוך רצון לבנות זוגיות חזקה יותר, ממקום של פחד מהריון ולידה, לחץ לימודים עבודה או פרנסה וכו' ואז הייתי מגבש ובונה את ביחס לנקודה בצורה עניינית ושקולה. 

שיהיה בהצלחה והמון מזל טוב!!!

בני הזוג צריכים כל הזמן לבנות את הקשר שלהם גם בלי ילדים וגם עם ילדים. ילד לא יפתור בעיה זוגית.

נראה לי מי שעוד לא נשוי לא יכול עוד להבין עכשיו באיזה מצב הוא יהיה ומה הוא רוצה כי הוא עוד לא הגיע לשלב הזה.

כי ילדים לא רק שהם מצמיחים זוגיות לפעמים הם פותרים בעיה זוגית.

אני יכולה לומר לך שלקרובת משפחה שלי היו דיי הרבה בעיות בזוגיות שלה עם בעלה, ואחרי שנולד להם הילד הקשר שלהם יותר התחזק , הם הבינו שהם צריכים אחד את השני בשבילו והוא (הילד) צריך אותם כהורים שמחים, אוהבים ומאושרים.

שלא נדבר שאחרי שנתיים גילו שהוא סובל מPDD (ל"ע לפני לידה 2) וזה גרם להם להבין עוד יותר עד כמה הם צריכים אחד את השני להתגבר על הקושי ולעזור לילד שלהם!

קיצר, הבנת מה אני אומרת, שילדים בהחלט יכולים לעזור!

בשורות טובות~

בסופו של דבר ה"תכנון ילודה"- בידי הקב"ה.

יש לנו בחירה אבל היא לא תמיד עובדת..

כשבן אדם חולה אז העולם לא נגמר, ולא מותר לו פתאום להתייחס מגעיל לאחרים וכו' למרות שזה לא תלוי בו (המחלה)

כך גם בהריון, נכון שיש בחילות, צרבות, מצבי רוח, וכו' (חוויתי אותם בעצמי..)

השאלה איך מתייחסים לזה. אם חושבים שכולם צריכים לרחם עלי, אסור לי לעשות כלום ולהתאמץ מותר לי להתעצבן כמה שאני רוצה, וכו' אז באמת מסכן הבעל..

אם מבינים שנכון זה תקופה שלפעמים יש בה קשיים (ולפעמים יתרונות!) אבל זה לא אומר שאני הכי מסכנה, ועדיין מותר לי להתאמץ להיות נחמדה ולחייך גם כשלא בא לי, ולתפוס את הקשיים כדבר מעניין שקורה, לשתף בהם את הבעל , אבל לא בדרך של מסכנות, אלא כהתמודדות משותפת ומעניינת (עם חיוך- אותי זה ממש שיעשע שלא הייתי מסוגלת לבשל מרק ולא סבלתי את הריח, אז הייתי הולכת לחדר אחר, אבל לא הרגשתי מסכנה אלא במצב מעניין ומצחיק..)אז זה כלי לאיחוד בין בני הזוג, ולמידה לקבל ולהתחשב בשני.

אפשר ככה להכיר את השני טוב יותר, איך הוא מתמודד במצבים פחות נעימים, אפשר לבנות עזרה הדדית,והתחשבות בין בני הזוג,שזה כלי לכל הזוגיות.

זה בדיוק כך..

בעיקר עם המאכלים...

פעם שמעתי מאיזה זוג שהיו בתקופת ה"צנע" בשנים הראשונות למדינה, עם המחסור באוכל, והאשה אמרה שהיא "חייבת סרדינים"..

הבעל המסור רץ החצי העיר כדי להשיג לה. כשהביא, לא יכלה כבר להסתכל על זה..

זה באמת יכול להיות חוויות בונות. גם בניית התחשבות שאין כמותה..

באמת בהריון הראשון בעלי טרח כ"כ להשיג לי פאלאפל,שמשום מה פתאום התחשק לי (חוץ מאז זה אף פעם לא קרה)  ושסוף סוף הוא הביא לי החשק עבר חלף ואכלתי רק מרחמים עליו.

באמת זה תלוי איך מסתכלים על זה,זה יכולה להיות סיבה לבניה גדולה וגם להפך.כמו שגם בלי הריון חלילה.מה שבטוח טוב זה לקחת מה שלא יהיה, בקלילות ובחיוך גדול.

( : מביא : )

 ךלפותחת השרשור-צריך לזכור שגם אבא וגם אמא מגדלים את ילדים ביחד.לא שהיא פתאום כל הזמן עם תינוק והוא יושב בחדר אחר ובוכה.ילדים זה מין פרויקט משותף שתיהם משקיעים בו,לכן זה יכול גם להעצים זוגיות.ו-לא בעל מתוק ולא תינוק מתוק לא חייבים התמסרות טוטאלית וכולת.צריך לזכור שבעל יצט גם זמן לעצמו עם חברים ,קרובים שלוולבד,וגם את תרצי את זה.

ולעבוד על הזוגיות אפשר בכל המצבים.

וזה הדבר שבאמת מקשר, מחבר ובונה בין בני הזוג. וזה מה שעוזר להכיר הכי טוב אחד את השני.

וכמה שכתבה רוממות, הריון זו הזדמנות להכיר את בני הזוג גם בשעת הקושי, וכמובן- הריון זה לא רק סבל, זה גם הרבה שמחה והתרגשות.

אפשר בהחלט לקחת את התקופה הזו לראות איך גם כשקשה לאישה היא בכ"ז מצטערת על זה שהיא לא יכולה להשקיע בבעלה, והיא יכולה להשקיע בדברים קטנים כמו פתק או הפתעה קטנה, או לצאת ביחד. ולרוב הנשים (תקנו אותי אם אני טועה) הבחילות לא נשארות כל ההריון. וזו הזדמנות גם לראות איך הבעל שמח ומוכן לעזור לאשתו ולהיות איתה בקושי ובשמחה. להשקיע בשבילה באמת גם כשהיא לא הכי במיטבה. ושניהם יכולים להשקיע בדיבור שאין כמוהו לחבר בין בני זוג.

ד"א: כל השירשור הזה הוא בהנחה בהנחה שחתמת חוזה עם רבש"ע שמיד אחרי החתונה את כבר בהריון וכעת את רוצה לבטל את החוזה הזה. פשוט ההסתברות להכנס להריון בכל חודש היא פחות מחמישית. ובעז"ה שההריון הזה ממשיך עד הסוף. כלומר יש סיכוי שיקח קצת יותר משנה מאז החתונה עד שתחבקו ילד, נראה זמן יפה להכיר אחד את השני.

מה גם, שאם רק חושבים להתחיל להביא ילדים לעולם כשנתיים אחרי החתונה, אף אחד לא מבטיח לך שאז הכל ילך פשוט ומיד. ואם יש בעיות, הן יתגלו רק אז ואז לפעמים הדרך עוד ארוכה.

ולביא- תשכח מזה שאפשר לתכנן משפחה. אתה יכול להיות עם כיוון כללי, אבל רוב הזוגות לא מצליחים לתכנן מתי בדיוק יוולד כל ילד, לפעמים רוצים וזה לא קורה, לפעמים רוצים הפסקה ופתאום-הפתעה!

וכל אלה שכתבו שיש רבנים שיתירו למנוע- זה נכון בהחלט אחרי שיש ילד אחד לפחות. רבנים הם ממש לא עם ראש בקיר בעניין הזה. אבל מיד אחרי החתונה בלי שיש ילד ובלי סיבה אמיתית, עוד לא שמעתי על רב כזה. לא אתנגד להחכים.

עצם הולדת ילדים רק משפרת את הזוגיות ביניכם..

מישהו/י כתב/ה שאצלם ביישוב שואלים את הרב על כל הריון,

והוא לא נותן אישור לדחות מעבר לחצי שנה בהתחלה, ואם רוצים לדחות עוד פעם, צריך את אישורו לדחות בעוד חצי שנה...

קראתי והתרתחתי. זה מקומם בעיני, במחילה:

לקבל אישור מרב לדחות בחצי שנה?! וכל פעם מחדש "לחדש אשרה"?!

אני לא מצליחה לקבל את זה.

ואם הוא לא יאשר- ולא בא לנו כרגע! אז מה, נכנס להריון בעל כורחנו?! נרגיש שאנחנו חוטאים כלפי, ה', הבריאה, היקום?! בגלל שהרב מורה לנו שצריך ללדת, ועכשיו?!

אני קוראת שוב ושוב את התגובות שלכם כאן, ודווקא מצליחה להבין ולקבל את העניין שהתינוק מקרב את בני הזוג ומעלה אותם בדרגה, גם מבחינת סטטוס מחייב יותר אחד לשני, וגם כיצירה משותפת ממש של שניהם- רק מגבירה את האהבה בינהם, בע"ה. מבינה וב"ה מקבלת לגמרי.

אלא שלגבי זה שהרב נכנס לנו לעניינים כאלה אינטימיים... מגעיל אותי. "לקבל אישור רב" ללדחות הריון?!

ס-ל-י-ח-ה?!

זה עניין עקרוני אצלי- לא מוכנה שאף אחד, כולל הרב ביישוב/בישיבה/וואטאבר, יגיד לי מתי להכנס להריון! ושלא יכנסו לי לעניינים האלה... (מלבד ענייני טהרה, שעליהם עומד הבית היהודי, שגם עם זה קשה לי נורא, אבל אני מבינה ומתבטלת אל מול זה...)

אני לא חושבת, עם כל הכבוד (ויש לי כבוד רב לרבנים!) שהוא מבין אותי יותר טוב בכל הקשור למצב שלי, של בעלי בע"ה, של הגוף שלי ושל הרצונות שלי כרגע, בתוך כל שאר השיקולים שלנו לגבי הבאת ילד.

.

[שוב אני אומרת, אני לא רוצה למנוע הריון לנצח חלילה,לא מתוך עקרון וגם כי אני מבינה שאני לא ארצה בזה. לכן לא להתחיל את הדיון הזה שוב, אלא לענות עניינית, לגבי הרב]

= = = = =

עד כאן פריקת זעם

עכשיו את יכולה להיות רגועה ולא להתרתח.

אם רוצים לעשות מה שבא אז עושים מה שבא.

אבל אם רוצים לעשות את רצון ה' אז חייב הלכה!

וזוהי הבחירה המדוברת...

וזה לא שונה מכל הלכה בכל נושא שהוא ( וגם בזה יש מקלים יותר ומחמירים יותר)

לא רוצה רב? תבררי למה!  זה עניין הרבה פחות אישי מטהרת הבית שדיברת עליה(ועדיין הכל יחסי) . פתיחות לרב היא עניין  שלם שזוקק התייחסות רצינית (אולי תבקשי אשרת כניסה זמנית לפורום נשים סגור...)

לעצם השאלה

יש כללים ברורים מתי מותר הלכתית לדחות ומתי לא. וכשנותנים לרב תמונה ברורה (לא צריך ממש לפרט אלא בנקודות) אז הרב רואה תמונה כללית משוקללת עם מצבכם רצונותיכם וההלכה.

רק שתדעי שכמה שאת מיוחדת מסתבר שהשאלה שלך מטרידה לא מעט זוגות צעירים והרב מכיר את כולם.

ואם הרב הוא באמת מבין אז הוא מכיר גם צדדים רפואיים שנוגעים לשאלתך.

אני שוב מדגיש שכל האמור לעיל הוא בתנאי שיש להלכה מקום גם בתוך החיים הפרטיים ולא משאירים אותה מחוץ לפתח הבית. 

לגבי אותו זוג שהרתיח אותך (לא ראיתי את התגובה המקורית)

אשריהם שיש להם רב שמלווה אותם בכל תחומי החיים .!

אני בטוח שהם שלמים עם עצמם ושמחים בצאתם וששים בבואם ועושים את רצון קונם

כך קהילה יהודית צריכה להיראות . רב זה לא רק לברית חתונה והלוויה...

  אני בטוח שגם הם חששו מאוד מהפעם הראשונה שנגשו לרב בשאלות אישיות וב"ה גילו בן אדם חכם ונעים.

בדור שלנו דור  שכל אחד חי לעצמו ופוסק לעצמו זה ממש חסר.

יש לי עוד מה להגיד (ולהסביר מה שרמזתי פה בקודים) אבל נראה לי שלא פה המקום

לא כל אחד רוצה רב בין הסדינים שלו וזה ממש לגיטימי, אני ממש מבין זאת.

במיוחד שאני עוד רווק ובאמת שאני לא מבין בדזה יותר מידי.

אני לא שופט אף אחד, תעשו מה שאתם רוצים, אתם יודעים הכי טוב מה מתאים לכם.

אבל אל תהפכו את זה לאידיאל, כן, האידיאל ביהדות זה לשאול רב ולהתיעץ איתו גם בעניינים האישיים כ"כ האלה.

העניין הוא שזה נראה לי הכי לגיטימי בעולם להרפות ממני בנושא הזה, ולתת לי לתכנן את גודל משפחתי ותדירות הלידות שלי לבד.

זה הגוף שלי, החיים שלי, ואני זאת שאגדל את הרך הנולד, לא הרב.

למה למען ה' זה לא נתון  לשיקול דעתי?! למה גם כאן ההלכה מחייבת אותי במשהו?!

ושוב, אני רוצה ילדים, אפילו משפחה גדולה אולי, אבל- בקצב שלי, מתי שלי בא, מתי שנוח לי! לא מתי שחז"ל החליטו שהגיע הזמן ללדת (שנה וחצי הפרש מישהו "הורה" לי כאן?)