אוקיי, אני יודע שאני באיחור לא אופנתי בעליל,
אבל רק השבת יצא לי לקרוא....
(למרות שבמחשבה לאחור, לא הייתי ממליץ לקרוא אותו בשבת.)
ותארתי לעצמי שכבר נשפכו פה כמה מילים עליו. (לא הרבה, להפתעתי!)
אז אחרי שקראתי את זה
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t353042#4303690
וזה http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t318924#3975113
וזה http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t136798#1296994
החלטתי שעדיין יש לי מה להגיד.
קודם כל, רציתי לשתף אותכם בקטע הכי יפה בספר לדעתי:
'יש בשמים כוכבים שנראים זוהרים מאחרים, ושאתה מביט בהם דרך טלסקופ,
מתברר לך שאתה מתבונן בתאומים. שני הכוכבים מסתובבים אחד סביב השני.
...... הם יוצרים משיכה כבידתית רבה כל כך, עד שאין מקום סביבם לשום דבר נוסף.
אתה עשוי לראות למשל כוכב כחול, ורק אחר כך לקלוט שיש ננס לבן שמלוה אותו -
שהכוכב הראשון מפיץ אור חזק כל כך, שעד שאתה מבחין בכוכב השני זה בעצם
מאוחר מדי.'
כי מה שכואב בספר הזה הוא לא המוות.
המוות מרחף שם כל הזמן.
הוא לא מכאיב. הוא ידוע מראש.
מה שכואב כל כך בסוף הזה, זה ההחמצה.
ההבנה הפתאומית של ההורים והקורא,
שכל הזמן הם דאגו לאדם הלא נכון.
שכדי לשמור על פרח מוגן אחד, הם דרכו על פרח מוגן אחר,
אולי נדיר יותר אפילו.
[כמו למשל, בקטע שבו אנה מקבלת זימון למחנה קיץ.
אין אפילו נסיון לתת לילדה אשליה שהיא תקבל מהוריה איזושהי הזדמנות.
כואב הלב. למה לרמוס ככה ילד על המקום?
(דוקא האבא יותר מבין בקטע הזה מהאמא, שכאילו פיתחה אובססיה לילדה אחת בלבד.
והוא לוקח את כל המשפחה לצפות במשחק שלה. רק שלה.
וגם קונה לה שרשרת.)]
לא נעדרת מהספר גם אירוניה:
לאחר שנלחמה לאורך כל הספר על זכותה להחליט בעצמה
מה ייעשה בגופה,
בסופו של דבר לא החליטה כלום ברגע המכריע.
החליטו בשבילה.
ובאופן כללי:
מזמן לא היה ספר שהזכיר לי מה זה ספרות טובה.
כתיבה שמעבירה רגעים גדולים במילים פשוטות עד כאב.
מילים של ילדה בת 13. (אמנם בוגרת לגילה, אבל בכל זאת...)
בלי להצטעצע בשלל תאורי טבע ונוף ובלי הרבה מילים נרדפות.
מה שמביא אותי להרהורים על הצורך של סופר לשלוט בשפה עשירה וגבוהה.
אולי הוא צריך רק לדעת איך לצמצם דברים גדולים במילים קטנות?
