מלנהל את החיים שלי לבד.
מלעמוד מול גופים ואנשים עוינים, ולהלחם על הזכויות שלי- לבד.
וגם ללכת לישון לבד ולקום לבד ולחזור לבד הביתה בלי לספר לאף אחד מה היה היום ואם שמחתי בעבודה או לא, וכמה הספקתי או כמה היה מבאס ואיזה כיף היה לקבל מחמאות מהבוסית.
אבל הכי הכי קשה לי זה לקבל החלטות לבד.
ולהתייעץ ולשאול ובסופו של דבר לדעת שההחלטה היא שלי, וההשלכות הן עלי, ואף אחד לא איתי בנטל הזה.
שאני צריכה להצליח להבין את כל מה שכל החלטה אומרת ולהחליט אותה בעצמי, בלי אף אחד להשען עליו לכמה דקות, לתת לו את המושכות ולנוח.
וכמה שאבא ואמא יהיו שם בשבילי כשאני צריכה, וכמה שהחברות הטובות שלי נשארו חברות טובות ולא נעלמו בגלל החתונה או הילדים. עדיין, בסופו של דבר רווקוּת היא להיות לבד.
בשבת הייתי אצל זוג חברים, מקסימים, באמת. ובמוצאי שבת פגשתי בטרמפיאדה עוד זוג חברים, ואחר כך אספה אותי טרמפ אחות של חברה שלי עם בעלה. ופתאום הרגשתי איך כל העולם מחולק לזוגות. ואני שם. לבד.
(מזל שחיכו לי בבית כמה פרקים של חברים והצילו את המצב)
