רותי פוגל הי"ד

באדיבות מיכל פרץ

{cke_protected_1}

שנה

שנה שאין יום שעובר ואני לא חושבת עליך, שדמותך לא עולה וקופצת לה מבין עיניי.

פעם את גלוית ראש, גיל 19 כזה, ושיערך הזהוב אסוף לקוקס, ומתוך השיזוף העמוק בפנייך זורחות אליי עיניך הכחולות ואני רואה בהן גלים.

ופעם המטפחת הלבנה מהודקת בקפידה לראשך בעוד אחד מערבי השבת שהיית קופצת אלי להגיד שבת שלום, בכרמי צור. לובשת לבן, מאופרת, מטופחת. קורנת מבעל וילדים.

ופעם המטפחת מונחת לה ברישול, ואת אחרי לידה. עייפה, מחפשת, מבררת, חוקרת, מה במצב הנוכחי יהיה הכי נכון לך, לבית, לאודי, לעצמך.

ומכלול הפרצופים שלך, פרצופים מצחיקים משולבים תמיד במבט ציני, עם זיק של רצינות. פרצופים משעשעים שהלכו והתעדנו במהלך השנים, שהלכו ומעט הרצינו כשהפכת לאישה. ובכל מפגש איתך, בשיחת נפש איכותית ועמוקה, היה ניתן להגיע עד לנבכי העבר הכ"כ רחוק שלנו, יכולנו לטעום לרגע או שניים שוב את הילדות המשותפת, הימים הרחוקים מבית ספר נעם בנות, סניף אריאל גב"ש, המחנכות, מגמת ספרות, הרבנים והיועצת שהיו מעירים לנו תמיד. וכל הפעמים שהיית מגיעה אלי בשבת ברגל מביתך, ונשארת לישון.

וכמה אהבת את הים, כמה אהבת להבריז מהאולפנא, עם חברה או יותר, ולהתחמם מתחת לליטוף קרני השמש והשקט שלוחשים הגלים.

ביומיום אני בורחת. בורחת מלהתחבר, בורחת מלגעת בכאב הכל-כך עצום הזה, בורחת מלהרגיש אותו מטפס ועולה בי, בורחת מלכתוב עליך כמו שכתבתי ופרסמתי בתחילה.

וייסורי המצפון שעם הזמן נרגעים מעט, ועדיין כואבים. למה לא הזמנו אתכם לשבת בשנים האחרונות? למה סיננתי שיחה ממך 5 ימים לפני, ולא הגעתי יחד איתך לפגישת חברות מימים עברו שנערכה בירושלים, 3 ימים קודם, וכל הטלפונים ששאלת אם מתאים לי שתקפצו, את והילדים.

וכל מה שחלמתי לכתוב עליך, שכולם יקראו, ויזכו להכיר רק קמצוץ מהאור הענק שהיה בך, מהכוחות העצומים, מהנפש השואלת, המבררת תמיד, מהכישרון הזה להתחבר לכ"כ הרבה אנשים, לגעת בנשמתם, לגרום לכולן להרגיש החברות הכי טובות שלך. מיכולת ההכלה האדירה שהייתה בך. מהצורך הבלתי פוסק לקדם דברים, להניע, לא לדרוך במקום, לשבור חומות אם צריך.

ואני לא מסוגלת לגעת בעט.

ומודה לך על כל השנים שבהן היינו חברות כאלו טובות, על המסורת שעשינו כל חוה"מ סוכות ופסח, של מפגשי העל האש הארוכים אצלנו בבית, יחד אתכם ועם כל הילדים.

והפגישות שלנו, בארבע עיניים, בבתי קפה. והפגישה האחרונה שלנו בקפה קפה באריאל, ואת חודש אחרי הלידה של הדס. ישבנו שם שלוש שעות, דיברנו, בכינו, צללנו לעומק כמו בכל פגישה. ניסינו לברר יחד מה יעניק שלווה לנפשך המחפשת, אפילו אחרי לידה. ועשינו כרטיס מועדון לבית הקפה.

לא מזמן נגמר לו התוקף, לכרטיס, ובכך נסגרה לה שנה מאז שראיתי אותך לאחרונה.

שנה שלמה שאת באה לבקר אותי בחלומות. פעם אחת אנחנו בטיול, יושבות על שפת איזה נחל, השיער מתבדר לו ברוח, ושתינו צוחקות צחוק פרוע ומשוחרר, ואת נשענת עלי. לפתע עוברים אחים שלך, אחד אחרי השני. יוחאי, והלל, וחנן, ואליחי, ואת מנופפת להם לשלום, ואנחנו ממשיכות לצחוק.

ופעם את חוזרת אלינו, חיה, ואני רצה אחריך, חייבת לשמוע איך חזרת, ומה קורה איתך.

והחלום שחוזר על עצמו, בו אימך ואני יושבות יחד ובוכות עליך, ואז את מגיעה, לבושה לבן וזורחת. ומחייכת. וקורנת.

ואני נזכרת בשבת ההיא שהתארחנו אצל נחמה גיסתי מאיתמר, יחד עם גיס וגיסה נוספים, אשר ופועה פלמר. וגם אתם הצטרפתם לאחת הסעודות, והכל היה מלא חיים, וצחוק, ולימוד תורה משותף של אשר ואודי, ואת שמתווכחת עם אריה גיסי על בעיות במעון באיתמר, ושלושתכן הייתן עם בטן. את, ונחמה, ופועה. פועה הייתה בחודש שמיני עם יונתן, ואת עם הדס.

וכמעט חצי מהאנשים שהיו שם באותה סעודה קולנית ותוססת, כבר לא איתנו. אשר ויונתן, נרצחים לפני ר"ה סמוך לקריית ארבע, ואתם.

ואחותך מתבלת בהומור שחור "לפחות להדס יהיה עכשיו עם מי לשחק".

ואיך זה הגיוני שעל אבא שלי שנפטר בפתאומיות לפני למעלה מעשור, מעולם לא התאבלתי ברמה כזו כמו עליך? אני משתפת חברה קרובה בחור שנפער בי, ותוהה האם זה נורמאלי להרגיש ככה, הרי היית "רק" חברה, לא קרובת משפחה.

וכשאני שואלת את אימך, היא עונה לי שזה הכי מובן שבעולם- הרי חברה טובה, בניגוד לכל קרובת משפחה, בוחרים. והיא צודקת. בחרתי אותך, ואת אותי, כבר מגיל 12.

אם רק היה אפשר לחלום, כמו כשהיינו ילדים, על תחיית המתים, ולצפות שזה יקרה, שתחזרו כבר.

אם רק הייתי יכולה לעשות איתך רק עוד שיחה אחת אחרונה, פנים אל פנים, ולהגיד לך תודה.

תודה על חברות כל-כך ארוכה, אמיתית ומחבקת.

תודה שמעולם לא הרפית מהקשר, למרות כל השנים שגרתם רחוק, בנצרים.

תודה שהייתי חשובה ומשמעותית לך.

ותודה על שפתחת בפניי את צוהר נפשך, והרשית לי לגעת בעולם פנימי עשיר בצבעים עזים ורכים, צבעי אש חובקים תכלת וים. וורוד.

נוחי על משכבך בשלום.

פורסם בירחון "הלל".

יום הולדת 30 לרותי

רותי ומיכל בחתונה

רותי בהפנינג בשבות רחל

ואוו איך בא לי כבר את החופש הגדולל🤭

מה הסיבות שלכם בחיים?

הפורום חזק להיות פעיל והם דיבורים חזקים אז מוזמנים להעלות נושאים מעניינים שאתם מתלבטים בהם אם סתם שאלות, חוויות, רגשות ופריקות

יש לי הדרן ויש תקלה ואין לי אינטרנט במכשיר (שהוא גם ככה דפוק (חצי טאצ) ובלתי נסבל) אני לא יכולה לקבל לטלפון אימיילים ובנוסף האפליקציה שלהם לא עובדת 

יש למישהו דרך לעזור לי?

בבקשה אני נואשת נראלי אם עד סוף שבוע הם לא חוזרים אליי אני עוברת לנוקיה (ונוקיה זה זוועה)

אם מישהו יעזור לי אני אשמח מאוד

או סרטים אחרים