כיהודים..

החכמה היא לדעת כשצריך לדחוק את הרגש הזה לצד ולא לתת לרגש הזה להשתלט

כמו דוד המלך שעליו נאמר: "כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ

את רואה ילד - את מרגישה אמפתיה כי הוא ילד, ויש לו עיניים כאלו מפוחדות. לא כי הוא ערבי.

את רואה מחבל (!!!) - את נגעלת ומפחדת מהדם. לא כי הוא ערבי.

[זה אמנם קצת (הרבה) שונה, אבל -

את רואה שמאלני - את מזדעזעת מהדיעות שלו, ובגלל שכך חינכו אותך - את ישר מאחלת לו ש"יחזור בתשובה", ומרחמת עליו שכך הוא חושב.]

אם היו נותנים בידייך את הבחירה אם לגרש את הילד הזה מהארץ, או אם להרוג את המחבל - היית אומרת כן, בלי להסס ולרחם עליו. נכון?

אולי לא היית מסכימה לעשות את זה בעצמך, כי זה מרתיע לגרש או להרוג אדם (יהיה מי שיהיה), אבל היית תומכת בזה, ונותנת לאנשים חזקים ממך לבצע את זה.

[במאמר מוסגר אוסיף שלכן נשים לא צריכות ללכת לצבא - כי אשה לא מתאימה להרג ולהרס.

רובן המוחלט (אם לא כל) של הנשים לא יעמדו בזה, ולא יהיה להן את האומץ בזמן אמת לסחוט את ההדק.]

לכן, אין מה לחשוש, את לא מרחמת עליהם, רק מזדהה עם האדם שבהם (-רגשות של פחד, דם), וזה בסדר.

בנוגע לשאלה איך את יודעת מי רשע וכד' - את לא צריכה להתעסק הזה, לענ"ד.

גויים רצחניים (מחבלים, נאצים. - עמלק) וודאי שאין שאלה, ןבתוך העם - כרגע א"א לקבוע, בטח לא אנחנו הקטנים.

בנתיים גם אין טעם לשנוא, צריך רק לנסות לקרב, לחבק, להתפלל.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....