בס"ד
דבר תורה לפרשת תצווה
מבוסס על מה שתשיב הפרשה של הרב זאב קרוב
בפרשה הקודמת כתוב על המשכן וכליו כמו הארון, המנורה והמזבח. בפרשה שלנו אנו נכנסים פנימה לתוך המקדש ולומדים על בגדי הכוהנים. כמעט בכל הפרשה מתואר ומפורט איך בגדי הכוהנים נעשו. במסכת סנהדרין (פג
נאמר ש“ בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים”. יש לשאול למה בגדים כה חשובים כך שכהן העובד במקדש בלי בגדי הכהנה חייב מיתה, הרי מפורסמת האמירה שהכובע לא קובע והמעיל לא מועיל.
כדי להבין מה זה בגד צריכים לחזור אחורה, עד הופעתו של הבגד הראשון באנושות. אחרי שאדם וחווה חטאו, הם גילו "כי ערומים הם" (בראשית ג,ז) וכיסו את ערוותם עם עלה תאנה. מטרתו של הבגד כאן היא מטעמי צניעות. הבגד השני שהופיע באנושות הוא מתנה מאת ה’: לפני שהוא גירש את אדם וחווה מגן עדן הוא נתן להם כתונת עור: “ויעש ה’ אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” (שם, כא). כאן ייעודו של הבגד הוא אחר: הוא לבוש לפנימיות, לרוחניות של האדם. חטאו של אדם הראשון גרם לפער בין הפנימיות לחיצוניות של האדם, ולכן על הפסוק הזה דורש ר’ מאיר שכתונת אור (עם א’) נאמר, זה בא להראות שתפקידו של האדם להקרין חוצה מה שיש בתוכו, ולהזכירו במהותו (להקרין).
הבגד הוא ביטוי של הפנימיות של האדם. כל מה שהאדם עובר בחיים, הן לטובה והן לרעה ישפיעו על אופן הלבוש שלו. רואים מכאן שהאדם עושה את הבגד. אבל זה גם נכון שהבגד עושה את האדם: בעל ספר החינוך אומר ש"אחרי הפעולות יימשכו הלבבות". לבגד יש גם תפקיד להרשים, להשפיע על האדם. לדוגמא, הרבה רבנים ממליצים לבני ישיבות שחוזרים בתשובה להוציא את הציצית חוצה, להזכיר שהם בני תורה כשהם נמצאים מחוץ לישיבה. כהן שנכנס לעבוד בבית המקדש אינו בן אדם פרטי, אלא השליח של כל הציבור, והבגד בא להזכירו את תפקידו ואחריותו. הוא לא נכנס למקדש להנאת עצמו או לגודל עמדתו אל הוא נושא את עול הציבור, ובא לכפר על עם ישראל.
עם זאת, כהן הדיוט לא יכול להתלבש כמו כהן גדול. אסור שהלבוש ייקח חשיבות רבה מידי, כי זה לתת יותר מידי חשיבות לחיצוניות על חשבון הפנימיות של האדם. במסכת שבת (קמא.) מסביר רבי אסי כי בבל היו ת"ח מתקשטים בבגדים נאים באופן מיוחד, כי הם לא היו בני תורה אמיתיים. הגלות פגמה בעולם הפנימי שלהם, ולבושם לא היה ברמה של תורתם. לכל אחד יכול להתלבש כמו רב גדול. אתיות של בגד הן ב’, ג’ וד’. כשבן אדם לובש מה שראוי לו, אז נמצא הא’ (של אדם), מחובר כסדר לשאר האתיות (א’, ב’, ג’ וד’). כשהבגד לא מתאים, אז ישנו רק בגד, מלשון בגידה. הוא בעצן בוגד במהות האמתית שלו.
שנזכה תמיד להקרין את הפנימיות שלנו ולהתקדם בעבדת ה’ אמתית,
שבת שלום!