ולא לשכו, משו מהמם שלמדתי השבוע- איך לא לשכוח את עמלק 
לעולם קוראים פרשת "זכור" בשבת שלפני פורים.
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים"...
אמרו רז''ל: "זכור בפה ואל תשכח בלב".
שש 'זכירות' אנו אומרים כל יום אחרי תפילת שחרית,
אך רק על זכירת מעשה עמלק תיקנו חז"ל לקרוא קריאה מיוחדת בתורה.
נשאלת השאלה, מדוע זכתה מצות זכירת מעשה עמלק להתייחסות מיוחדת?
פשיטא שיש לזכור את יציאת מצרים ומעמד הר סיני היסוד לכל התורה והמצוות;
שיש לזכור לקדש את השבת השקולה כנגד כל המצוות;
להיזכר במעשה העגל, המקור לכל החטאים, כדי שנישמר מן החטא.
לזכור מה קרה למרים כדי שנתגבר באהבת ישראל ולא נדבר לשון הרע,
אך למה זכירת מעשה עמלק זכתה לתשומת לב מיוחדת ונקבעה בשבת,
הנקראת על שמה – "שבת זכור"?...
אמנם ברור שצריך לזכור את הניסים במלחמה עם עמלק ולהודות לה' עליהם,
אבל מה העניין לזכור מה שעשו אויבי ישראל, אויבי ה'?
והרי בימינו אין ביכולתנו באמת לנקום נקמת עמלק ולהילחם בהם.
עדיין לא הגענו למצב שכל ישראל על אדמתם ("בהניח ה' לך מכל אויביך"),
וגם יש קושי לאתר את עמלק, מאחר שסנחריב בלבל כל האומות ועירבם זה בזה.
אז למה יש קריאה מיוחדת למצוה שאין באפשרותנו לקיימה?...
העניין הוא שעלינו לזכור שהמלחמה עם עמלק לא נסתיימה ברפידים,
הזיכרון של מלחמת עמלק, אינו זיכרון של אירוע חד פעמי.
המלחמה בעמלק נמשכת דורי דורות ("מלחמה לה' בעמלק מדור דור"),
התורה אינה מדברת רק על האויבים מבחוץ אלא על "הגוי אשר בקרבך".
"עמלק" אינו רק עם כפשוטו, אלא קליפה פסולה בתכלית שאין לה תקנה.
"קליפת עמלק" היא בעיקר תכונה נפשית שלילית ושבירתה היא תקנתה.
בכל יהודי יש "עמלק" המסתתר בקרבו, עמו הוא אמור להילחם.
"ראשית גויים עמלק" –
אם גויים הם שבע האומות שכנגד שבע מדות רעות,
ה"לעומת זה" של שבע מדות של קדושה.
הרי ש"עמלק" הוא הראשית והסיבה לשבע המידות של ה"לעומת זה".
עיקר העבודה בעולם הזה היא כיבוש ארץ שבעת העמים -
בירור שבע המידות של ה"לעומת זה" והפיכתן למידות של קדושה.
ועם זאת יש לנו עבודה להילחם בעמלק עד היכן שידינו מגעת.
עבודתנו תושלם לעתיד לבוא כאשר ה' יבוא לעזרתנו וימחה את זכר עמלק כליל.
"עמלק" (מלשון "ומלק את ראשו ממול ערפו") מפריד את הראש מן הגוף,
ואינו מניח למוחין להתפשט ולהמשיך למידות.
כשיהודי בא לעשות עבודתו בקודש בא עמלק ומפריע לו בעבודה,
וגורם שהעבודה תהיה חיצונית ומבחינת אחוריים - "ממול ערפו".
זה טיבו של 'עמלק' הנמצא בנפשנו שנוהג לקרר ולצנן כל דבר,
("אשר קרך בדרך" - "קרך" מלשון קרירות).
כשיהודי שומע עניין של קדושה, מתחמם, מתלהב ורוצה להתחיל לפעול,
בא ה'עמלק' החבוי בנפשו ולוחש לו: מה אתה מתלהב כל כך? היה רגוע!
מה אתה עושה עניין גדול מדבר קטן?...
על ידי כך מחדיר באדם ספקות באמונה גם בדברים ברורים והגיוניים,
ומצליח לצנן את היהודי בעבודת ה' עד שאינו עובד את ה' כראוי,
ולא בכדי 'עמלק' הוא בגימטריא - 'ספק'.
הקב"ה התגלה לעמו בפנימיות – "פנים בפנים דבר ה' עמכם",
לכן עבודת ה' צריכה להיות עבודה פנימית.
כשהעבודה נעשית בפנימיות המוחין...
אז המידות נמשכות ממילא אחרי המוחין.
לעומת זאת, כאשר העבודה היא מבחינת חיצוניות ואחוריים,
וחיצוניות המוחין נמשכת ללב דרך מיצר הגרון ("אחרי הוי' אלוקיכם תלכו");
בא עמלק ונלחם שלא תהיה המשכת המוחין במידות.
אמנם אפשר שתחילת העבודה תהיה בבחינת אחוריים,
אך בתנאי שתביא לבחינת הפנימיות,
צריך להתקדם מבחינת "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" ולעלות לבחינת "ובו תדבקון";
אולם "עמלק" בא וגורם לא רק שלא נגיע לבחינת פנימיות,
אלא שלא תהיה אצלנו אפילו התעוררות חיצונית.
ברוב רשעותו ניצל עמלק במלחמתו בישראל את ההזדמנות,
שעם ישראל בדרך (בצאתו ממצרים) עדיין עייף (משעבוד מצרים) ויגע (מטורח הדרך),
טרם התגלתה לפני עם ישראל השכינה במעמד הר סיני פנים בפנים.
כך דרכה של קליפת עמלק שכל פעם שעדיין היהודי בדרך,
היינו, כשעדיין לא הגיע לבחינת פנים בפנים,
קליפת עמלק מקררת אותו שלא יגיע לבחינת פנים ואף לא להתעוררות חיצונית.
עיקר עניינו של עמלק הוא להתנגד לכל הופעה אלוקית ("ראשית גויים עמלק").
עמלק שיודע את ריבונו מתכוון למרוד בו ומתאמץ לכסות ולהסתיר את התגלות ה' בעולם.
כוחו של עמלק הוא ביכולתו לגרום לשכחה, הוא מנסה להשכיח מאתנו את האמת.
הוא מנסה להשכיח מאתנו את נפלאות ה' העצומות,
שעשה לנו ה' בצאתנו ממצרים ובנצחוננו במלחמתנו בעמלק,
"ראשית גויים עמלק " מעונין להשכיח מאתנו את הראשית האמיתית,
את ה"אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים".
לכן התיקון ל"קליפת עמלק" הוא דוקא הזכירה - "זכור את אשר עשה לך עמלק".
חשוב לזכור כל הזמן ש"עמלק" החבוי בתוכנו הוא אויב חזק האורב לנו כל הזמן,
דוקא על ידי הגברת הזיכרון נצליח למחותו.
על ידי שנציב לפנינו את המטרה לקיים את הציווי:
"זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח!"
זיכרון הוא עניין פנימי הקשור בנפשו של אדם,
והראיה, שכשיש דבר הנוגע לאדם בפנימיות ולא רק בחיצוניות הוא זוכר אותו,
ואילו דבר שאינו נוגע כל כך לאדם הוא מתייחס אליו באופן חיצוני וקר – "אשר קרך".
על כן העצה להינצל מקליפת עמלק היא קיום מצות הזיכרון המונעת מעמלק להפריע לנו.
עלינו לעמוד דרוכים ובכל פעם שעמלק קם למלחמה נגדנו בפיתוייו,
נתעורר בתוקף רב להתמודד עמו ולהשתיק אותו מיד,
עד שנתגבר עליו ונחסל את השפעתו הרעה עלינו לחלוטין.
ואכן עיקר המסר מזכירת מעשה עמלק הוא,
שעבודת ה' צריכה להיות פנים בפנים ולא בבחינת חיצוניות ואחוריים.
העבודה צריכה להיות בכוחות הפרטיים דוקא:
בלב (רגש) ובפה (מעשה) ובמוחין (התבוננות),
ובהתבוננות פרטית דוקא שעל ידה מגיעים לבחינת הפנימיות.
עלינו לזכור ש"הנה ה' ניצב עליו" - על כל אחד ואחד מאתנו בכל עת.
הקב"ה רואה אותנו ושומע אותנו ובוחן כליות ולב.
עלינו להשתדל לקיים: "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו",
ולקיים: "שויתי ה' לנגדי תמיד", כשהן ולאו שוין תמיד.
גם כאשר ה' מוכיח אותנו ומייסר אותנו באהבתו אלינו,
צריכים אנו לקבל תוכחתו באהבה בבחינת "ישר יחזו פנימו".
וכמבואר באגרת הקודש (פ"ד), עבודת המוחין אינה מספיקה,
צריך עבודה שבלב, עד לקיום: "ממעמקים קראתיך ה'".
ואף בלב לא די בחיצוניות הלב.
לא די בהתלהבות הנובעת מהבינה והדעת בגדולת ה' א"ס ב"ה,
גם אם בהתבוננות כזו בגדולת ה' אפשר להגיע לאהבה עזה כרשפי אש.
צריך את פנימיות הלב, את הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דליבא,
הנקודה שלמעלה מהדעת והתבונה עד שנחוש שכל חיותנו תלויה בזה.
ואם בענייני העולם - לפעמים יש ענין גדול מאד,
שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע עד נקודת פנימיות לבבו,
עד שלפעמים גורם לאדם לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל;
על אחת כמה וכמה שבענייני שמיא בעבודת ה' שבלב צריך לנהוג למעלה מטעם ודעת.
שהרי הנקודה הפנימית שבלב היא למעלה מהדעת שהתפשטה והתלבשה במדות,
והיא הארה מהחכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת,
ובה מלובש וגנוז אור ה' ממש כמו שכתוב: "ה' בחכמה"...
והיא בחינת ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל.
כדי לזכות להגיע למדרגה זו בעבודה שבלב באופן פנימי מעומק הלב,
יש לחלץ את בחינת ניצוץ אלקות שבנפש האלקית מהגלות והשביה בענייני העולם הזה,
לאחר שהלביש את בחינת פנימית נקודת לבבו בזה לעומת זה,
היינו, בלבושים צואים של ענייני העולם הזה;
עד שענייני העולם הזה מכסים את הלב כערלה המכסה על הברית,
שלכן נצטוינו: "ומלתם את ערלת לבבכם".
וכמו שבמילה יש שתי בחינות: מילה ופריעה שהן ערלה גסה וקליפה דקה,
כך בערלת הלב יש תאוות גסות ודקות, מילה ופריעה, "ומל ולא פרע כאלו לא מל".
כי כל זמן שנקודת הלב הפנימית עדיין מכוסה אפילו בלבוש שק דק,
עדיין הלב בגלות ובשבי.
ואמנם חובה עלינו לקיים מצות מילה: "ומלתם את ערלת לבבכם",
אולם הפריעה, היא הסרת הקליפה הדקה, קשה על האדם,
ורק בביאת המשיח נזכה לעזרה משמים - "ומל ה' אלקיך את לבבך"...
אז נזכה לקיים מצות "לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך",
כי נדע ונרגיש בבירור, כי רק ה' הוא "כל חייך" ממש,
ונוכל לאהוב את ה' מעומקא דלבא מנקודת הלב הפנימית ממש שלמעלה מבחינת הדעת.
ואכן "משיח בא בהיסח הדעת" -
על ידי גילוי הנקודה הפנימית שבלבות כל ישראל שלמעלה מן הדעת נזכה לגאולה.
אז תצא השכינה הכללית מהגלות והשביה לעד ולעולמי עולמים,
יחד עם כל נשמות ישראל הן הניצוצות הפרטיים שלה.
זוהי תהיה המתנה שהיא נתונה ומובטחת לנו מאת ה' מן השמים,
זוהי המתנה לה אנו מצפים ואותה נקבל מהארת בחינת פנים העליונים בקרוב ממש.
(על פי מאמר הרבי ש"פ תצוה, פ' זכור, י''ג אדר ה'תש"מ)
