מזכיר לי שאלה אחרת מעניינת (לדעתי הרחבה לשאלה לעיל ^^^) ששמעתי לאחרונה,

האם יש מציאות של קדושה ומציאות נפרדת של טומאה כשלעצמה, ומה המשמעות.

באיזה רמה השאלה נשאלת?

שהכל בשושרשו מלמעלה הוא טוב...

הבעיה היא- הדרך עד שזה מגיע למטה- זה עובר בכ"כ הרבה גילגולים... ומקבל כ"כ הרבה מכות שזה נראה לנו ממש גרוע- אבל מלמעלה הכל טוב,

מה גם שהקליפות דורשות את שלהם....- למשל: מעשה יהודה ותמר- נעשה- רק כי הקליפות לא הסכימו לוותר על הנשמות האלה, והדרך היחידה להביא אותם היתה בצורה כאילו לא כשרה.- בדרך אגבית, אבל ידוע, שהכל היה לשם שמים, העובדה שדווקא מיהודה ודווקא מהתאומים האלה .

וידוע- שכל הגבוה גבוה ביותר נופל מטה מטה ביותר

שיש הבדל בין "בורא רע" לבין "עושה טוב"-  עשייה היא עשייה בפועל, אקטיבית. אבל בריאה- ה' פשוט ברא את זה, זה לא אומר שהוא מנהיג את העולם באמצעות הרע, אלא הרע פשוט נמצא שם, כחלק מהמציאות, או יותר נכון כחלק מהחוסר במציאות. 

הרע הוא שם כדי שנתגבר עליו, כדי שנוציא לפועל את הטוב. (כי טוב - זה יצר הטוב, מאוד- זה יצר הרע)

ולעתיד לבוא נאמר "אודך ה' כי אנפת בי" כי אז יתגלה שכל הרע הוא טוב נסתר.

בס"ד לק"י.

אמרו עוד לפניי שאם אדם מסתכל על הדברים מלמעלה ללמטה [מראיה של בורא לנברא] אין שום רע.

אך אם אדם מסתכל מן הראיה מלמטה ללמעלה [מנברא לבורא] מכיוון שההסתכלות שלנו מצומצת, אנו רואים רע באותו הרגע, אך אם היינו מסתכלים מעלמה ורואים את כל המהלך היינו רואים שבסופו טוב.

והכל נקרא על שם סופו. (;

מצד הילד כן מצד הראיה האמיתית לא.

הסבל והייסורים שקיימים בעולם מעסיקים את ספרות המחשבה היהודית מקדמת-דנא. אפילו בתנ"ך עצמו אנו מוצאים התייחסות לשאלה זו (ספר איוב, למשל, עוסק כולו בעניין זה). גם תורת-החסידות דנה בהרחבה בסוגיא זו, וכדרכה היא חודרת עד שורש הדברים.

באופן כללי אנו מוצאים בתורת-החסידות שלוש גישות לעניין הסבל. האחת רואה בו נסיון שבאמצעותו מנסה הקב"ה את האדם לראות האם אמונתו עזה דיה. כשקורה איפוא לאדם דבר הגורם לו צער וסבל, עליו לזכור שאין זה אלא נסיון בלבד, וברגע שהוא זוכר זאת ואינו נחלש באמונתו ובבטחונו בה', כי אז - "באמונה זו באמת נעשה הכל טוב בגלוי" ('תניא', אגרת-הקודש סימן י"ב).

מתוך אהבה

גישה שניה רואה בייסורים אמצעי להבאת האדם לידי תשובה. זה מסביר מדוע גם ליהודים מאמינים ועובדי-ה' נגרם סבל, שכן אדרבה, דוקא משום שהם קרובים אל ה', מנסה הקב"ה לעורר אותם לתשובה ולהמיר את עוונותיהם בייסורים בעולם-הזה. "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו; כמו שכתוב: 'אם רחץ ה' צואת בנות ציון'" ('תניא', אגרת-הקודש סימן כ"ב).

הגישה השלישית רואה בסבל עצמו טוב וברכה, והיא אולי המעניינת ביותר. במקומות רבים בתורת-החסידות מוסבר, שהסבל והייסורים הינם ביטוי של טוב נאצל וגבוה ביותר עד שאין הוא יכול להתגלות כטוב והוא מופיע כדבר הגורם צער וסבל. "כי גם זו לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר, כי היא מעלמא-דאתכסיא שלמעלה מעלמא- דאתגליא (-היא מהעולמות הנסתרים שלמעלה מהעולמות הגלויים)..וזהו שכתוב: 'אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה'" ('תניא' פרק כ"ו).

ניתן למצוא דוגמאות רבות שבהן הרע הינו למעשה טוב. למשל: שני רצים יוצאים לתחרות-ריצה, אבל הם אינם יודעים שהזוכה לא יהיה זה שיגיע ראשון, אלא דוקא זה שיגיע אחרון. והנה, תוך כדי ריצתם החלה לפתע לכאוב רגלו של הרץ שהשיג את חבירו והוא נאלץ להאט את מנוסתו, כשחבירו משיגו ומגיע ראשון למטרה. ברגע זה הוא בטוח שקרה לו דבר רע ביותר, אבל כשיוודעו לו כללי התחרות, ודאי ישמח מאוד על שכאבה רגלו...

הרבי מליובאוויטש מביא דוגמא מאדם חסר ידע רפואי מינימלי שנכנס לחדר- ניתוח ורואה רופאים החותכים באזמליהם בבשרו של אדם חסר-ישע. הוא עלול לפרוץ בזעקות על האכזריות הברברית שנתגלתה לנגד עיניו. אבל כשיקבל הסבר על הנעשה, תשתנה דעתו מהקצה אל הקצה. הוא יבין, שהמעשה ה'אכזרי' כביכול היה לאמיתו של דבר ניתוח שנעשה במסירות רבה במטרה להציל את חייו של המנותח.

לראות את הטוב

דוגמאות אלה ממחישות לנו את הקלות שבה יכול דבר 'רע' להפוך לטוב כאשר מקבלים את המידע הנכון על מה שעומד מאחוריו. מזה אנו יכולים ללמוד, עד כמה אין לנו כלים לשפוט דברים שנעשים על-ידי הקב"ה, כאשר אין לנו אפילו שמץ מראיית התמונה הכוללת כפי שהיא נראית על-ידי הקב"ה.

לאור זאת קל יותר להבין איך ה'רע' הינו למעשה טוב, ואדרבה, הוא טוב נאצל וגבוה ביותר. ישנם דברים שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי במה שנתפס בעינינו כטוב - אם מפני שהאדם אינו 'כלי' לזה ואם מפני שהדבר עצמו הינו נאצל ונעלה ביותר - ואז הדרך היחידה שבאמצעותה הם יכולים להתגלות היא בצורה הנגדית, כדבר רע ומצער. אבל היהודי המאמין, שיודע כי הקב"ה הינו תכלית הטוב, מבין שגם זו לטובה והוא מקבל את הייסורים והסבל באהבה ובשמחה.

בעזהי"ת.

והקב"ה בורא רע.

זה לא הופך אותו לרע..

לפעמים הרע הוא מה שטוב לנו.. [יש שורה משיר שאני אוהבת לצטט: "רק אני יודע כמה טוב שרע לי"..]

הנתון הסוביקטיבי הראשוני הנורמלי הוא "בורא רע"

אבל התכלית היא לגלות שהוא "בורא את הכל"

כשעולים להשקפה של "הכל" אז הרע נעלם כיוון שזוהי כבר השקפה אוביקטיבית ולא סוביקטיבית

["את" משמעו מא' עד ת' - הכל]

כשנצא מהאגו נגלה שאין רע ובעצם גם לא היה מעולם

"יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם..." ["עוד" ולא "כבר"]

הרע הוא העדר (-אותיות הד רע), כמו חושך, שמורגש רק במצב של אגו פעיל ע"י המיינד שלנו שמספר לנו סיפורים ומסתיר מאתנו את הטובה האמתית והשלמה.

לכן גם "הכל צפוי..." - ברובד של "הכל" יש השגחה מלאה והרשות נתונה רק ברובד הפרטי של האגו

הפתרון לרע הוא לצאת מהאגו ובעיקר מהמיינד שהוא שליחו שמספר לנו סיפורים סוביקטיביים בלי סוף. המיינד זהו ה"נחש" - שורש הסבל וכל צרות האנושות שתופס את מקום הנשמה הא-לוהית אינסופית..

[בעניין זה ממליץ ממש על ספריהם של המורים הרוחניים העולמיים שפיתחו את הדברים לשיטות פרקטיות קלות-  ביירון קייטי "לאהוב את מה שיש" ועוד, ואקהרט טול "כוחו של הרגע הזה" ועוד]

שאנחנו רוצים לראות הכל בטוב נראה ונגלה...

הרע שאנחנו רואים הוא טוב בשורשו ואם אנחנו לא רואים זאת אז זה בעיה שלנו,

פעם למדתי שכשאדם קם בבוקר האוא"ס נמצא למראשותיו- וזה זמן נעלה ביותר, אפילו לעם הארץ, ואפילו שלא רואים זאת האוא"ס שם, וזה שאנחנו לא רואים הבעיה היא אצלנו, ואנחנו צריכים להזדכך ולהתעלות להיות כלי לקבלת האור והטוב

פורים שמח

לא ענית.

בס"ד

תסלחו לי אם אני חוזרת על מה שכבר נאמר?

להגיד לאדם שרע לו, שאין רע לא בדיוק יעבוד. לא משנה כמה פעמים יחזרו על זה, לבן אדם רע!!!

מצד שני העובדה שמשהו מרגיש רע לא בהכרח אומרת שמציאות רעה. יכל להיות מצב שעכשו רע כדי שאחר כך היהי טוב, יכול להיות שעכשו טוב ואדם לא מפרש את המציאות לא נכון.

בכול מקרה מוא מסוכן להגיד שאין רע בעולם או יותר גרוע להגיד שה' לא עושה בככל רע בעולם. אם ה' לא עושה רע (מידת הדין) אז משהוא אחר עושה רע (וזה מה שהוביל לע"ז לפי חלק מחכמים).

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!