פורים היום ויש לנו הזדמנות לתקן וכו'
אבל אני לא יכולה.
אני שונאת אותו, אני מתעבת את האדם הזה.
אני מתעבת את מי שהביא אותי למצב שבו אני כמעט לא יכולה לשמוח ואני שמחה מבחוץ ובוכה מבפנים.
האדם שבגללו אני בקושי מסוגלת לצחוק.
האדם שבגללו..... בגללו המצב הכלכלי שלנו לא מזהיר במיוחד.
אני יודעת שהרבה יאמרו "אוי נו זאתי, רק כסף מעניין אותה"
אז לא, לא רק כסף מעניין אותי, אתם יכולים להיות בטוחים.
אבל תחשבו מה זה להיות במקום של מישהי שעד לפני שנה או שנתיים הייתה מביאה משלוחי מנותלחברות שלה ובאמת שזה היה משלוח מנות.
אבל השנה, השנה היא צריכה להביא משלוח מנות עם שני דברים מתוקים (לבנות בנות 14-15) ואוזן המן ואולי אם אבא יקנה צימקאו.
תחשבו מה זה להיות במקום של ילדה שתמיד משלוחי המנות שלה היו מגוונים ויפים.
והשנה, השנה הם חד גוניים, יש לה בבית שקית אחת של מין ממתקים קטנים כאלה, קוקוס, שומשום וטופי מתוק או משהו בסגנון.
עכשיו יקפצו אלה שיגידו
"נו זה שולי, כולה משלוחי מנות"
אז נכון, זה כולה משלוחי מנות.
ולמען האמת זה לא הדבר שמציק לי, זה לא הדבר שבגללו אני על סף בכי.
אבל זה כן הקש ששבר את גב הגמל...
השתדלתי לסלוח לאותו אדם, לא לחשוב עליו יותר מדי.
אבל אני כבר לא מסוגלת, מצטערת.
אני מתעבת את האדם שהביא אותי למצב בו אני צריכה לצמצם בדברים.
וזה לא שלפני כן הייתי עשירה כקורח.
היה לי בדיוק מה שהיה לכולכם.
שני הורים עובדים, מקבלים משכורת לא רעה, משרות טובות.
עד שבבום אחד הכל התמוטט.
רק תנסו לחשוב מה זה להיות ככה.
תנסו לחשוב מה אתם הייתם מרגישים כלפי מי שעשה לכם את זה.
מי שלא היה מרגיש רע כלפיו, הוא באמת צדיק.
כי אני כבר לא מסוגלת לא להרגיש רע כלפיו.
אני שונאת אותו, שונאת את מה שקרה בגללו, שונאת את איך שאנחנו נראים היום.
אני שונאת את איך שאני חיה היום.
אתם לא מתארים לעצמכם כמה כסף, עם כל זה שהוא לא באמת חשוב, יכול לשנות חיים שלמים.
יכול להרוס ויכול באותה מידה גם להעלות.
אני משתדלת להסתפק במה שיש לי.
אבל לפעמים באות התזכורות המכאיבות האלה של, וואלה, כבר אין לך.
נגמר.
~סוף פריקה~
