בס"ד
מי לא שמע פעם או השמיע באוזני האחר את המושג "מפגר!"?
המילה מסתובבת באוויר, ולא תמיד אנחנו מתייחסים אליה או מפרשים אותה.
אבל מי מאיתנו באמת פוגש יום-יום את האנשים המוגבלים, שהמושג הזה הוא מהות חייהם?
ואם באמת מישהו פוגש את האדם הנושא את הלקות השכלית, ישתדל להגדיר אותו במילים אחרות, כמו "הוא לא כל כך בסדר", "משהו משובש לו בראש" וכו'.
באריאל שבשומרון, כמו בכל הערים בארץ, מתגוררים מספר אנשים מוגבלים מכל סוג, וביניהם אנשים עם פיגור שכלי ברמות שונות, כאשר הם מתפקדים בחיי יום יום ולא מושכים אליהם יותר מדי תשומת לב. לפני כשנה וחצי הוקם מועדון חברתי לחברים בוגרים (מעל גיל 21) עם פיגור קל ושיקומיים במתנ"ס.
מה עושים בו?
החברים, שבמהלך הבקרים עובדים במפעלים מוגנים, משתעממים, בדרך כלל בבתים כל אחר הצהרים, ולא נדיר שזקוקים להשגחת מבוגר.
במועדון הם נפגשים פעמים בשבוע, לפעילות חברתית (כן, כן, גם הם זקוקים ומסוגלים ליצור קשרים חברתיים) וחוג מקצועי, בו בשנה שעברה הם נהנו מפעילות יוגה, והשנה הם לומדים קצת על מוזיקה וקצת על תיאטרון, ונקווה שנצליח להפיק הצגה לקראת סוף שנה.
פגשתי את קרין, אחותו של אחד החניכים של המועדון, כדי לשאול אותה, איך זה לגדול ולחיות בבית עם אח מיוחד. קרין לומדת בכיתה י' בתיכון באריאל.
-האם החברים שלך יודעים על אחיך?
-כן, רוב החברים שלי יודעים. אני לא מסתירה אותו.
-איך הם מתייחסים לעובדה שהוא אח מיוחד?
-החברים שלי מתייחסים אליו רגיל לגמרי. אומרים שהוא חמוד. הוא אף פעם לא מפריע, הוא בחור רגוע וחייכן.
-איך אתם מתפקדים ברמה יום יומית?
-אני חוזרת מביה"ס, הוא חוזר מעבודה במפעל המוגן, אנחנו אוכלים צהרים, הוא שם את הצלחת שלו בכיור, אני שוטפת.
-בכלל, יש לאחיך תפקידים מוגדרים בבית?
-לא ממש, אבל אם מבקשים ממנו משהו מסוים, הוא מבצע בשמחה, ואף פעם לא מתווכח.
-מאז שהוקם המועדון, איך עובר עליו זמן אחה"צ?
- זה מקל מאוד שפעמים בשבוע הוא לא יושב משועמם בבית ומחפש תעסוקה. הוא מחכה לימים שבהם הוא הולך לפעילות במועדון, ואחר כך מספר ומשתף.
-איך היית מגדירה את הקשר שלך איתו?
-הקשר בינינו קרוב וחברי. אנחנו מספרים אחד לשני כל מיני דברים שחווינו במהלך היום, צוחקים הרבה.
-האם קרה פעם שחשבת: "אוף, למה הוא לא יכול להיות אח נורמלי, כמו כולם"?
-לא, אף פעם. אני גדלתי במציאות שמני הוא מני, ככה הוא, ודי התרגלתי לזה.
-את יותר צעירה ממנו, נכון?
-כן. מני בן 22. אבל הרבה פעמים בחיים הרגשתי שאני האחות הגדולה, לי יש יותר אחריות, אני מודעת יותר לסכנות העלולות להתרחש.
-את זוכרת, מתי הבנת שמני הוא לא ילד כמו כולם?
-האמת, כשהייתי קטנה, לא הייתי מודעת לכך. אבל עם הזמן, ראיתי שאני עוברת אותו בהתפתחות. למשל, אימא מספרת לי שאני כבר הלכתי, אבל את מני עדיין היה צריך להרים על הידיים. בערך בכיתה א' הבנתי שיש לי אח לא כמו כל הילדים.
-כשגילית זאת, פחדת לספר לכל מי שלא מכיר את מני?
-כן, בהתחלה די פחדתי. אבל אחר כך, בערך בכיתה ד'-ה' שיתפתי את החברות, ולא קרה שום דבר מפחיד. אז הפסקתי לפחד. היום אני לא מסתירה מאף אחד. זה לא סוד.
-את חושבת שלנוער קשה יותר להתמודד עם המושג הזה, "אנשים עם פיגור", מאשר למבוגרים?
-כן, מבוגרים ראו ולמדו איך מסתדרים עם סוגים שונים של מוגבלויות. את הנוער זה עדיין מבהיל בהרבה מקרים. אבל אני מאמינה, שככל שייחשפו האנשים המוגבלים בציבור הנורמטיבי, ככה יותר יתרגלו אליהם ויידעו, איך לקבל אותם.
-כשאומרים "אוכלוסייה מיוחדת", האם את מרגישה הזדהות עם המושג הזה?
-כן, בהחלט. פעם הייתי מתרגזת, כשהייתי שומעת שפוגעים באנשים אלה. גם היום זה מפריע לי, כשאומרים "מפגרים". אני תמיד יוצאת להגנתם.
-קורה שזה שיש לך אח מיוחד, זה משנה את התכניות האישיות שלך?
-כן. הרבה פעמים אני צריכה להישאר איתו אחר הצהרים בבית, במקום לצאת החוצה. אבל בכיתה ז', כשאחי הגדול, שלומי, לא היה בבית בצהרים, וההורים, כמובן, גם, התפקיד עבר אלי. ובהתחלה זה הרגיז אותי. אבל אחר כך הבנתי שזאת אחריותי, ואין מישהו אחר שיעשה זאת במקומי.
-איך את רואה את עתידו של מני?
-הוא יצליח בעבודה ובחברה, אין ספק.
-מה היית ממליצה לילדים אחרים שחווים את אותה החוויה כמו שלך, ומתביישים לספר לחברים?
-לא לפחד ולא להתבייש. אנחנו חיים בתקופה שחשוב לשתף את הסביבה הקרובה. אל תחשבו שלא יבינו אתכם, או לא יקבלו בחברה. זו סטיגמה ישנה. כשתספרו, תגלו הרבה הבנה ואהדה.
-תודה רבה, קרין, על השיתוף והמון הצלחה.
ראינה וסיכמה הילה גור אריה, רכזת מועדון החברתי "מעגלים" באריאל, M.A. בחינוך ומסטר בהנחיית קבוצות הורים.
זאת כתבה שבזמן הקרוב תצא בכמה וכמה עיתונים.
למה פירסמתי את זה?-כדי שתגיבו לקרין 
שתגידו את דעתכם בתור נוער על "אוכלסיית המפגרים", על מה אנחנו בתור נוער יכולים לעשות כדי לעזור להם- ולנו!
אשמח לדבר על כך גם באישי, אריאל