אין לי זמן עכשיו ואולי בהמשך אכתוב יותר באריכות.

אין הרבה קשר, ואולי אין בכלל - בין תורת החסידות ל'חסידות החדשה'.

החסידות רדודה כמו הבריכה של הקטנים, והתורה שלהם היא עמוקה כמו אוקיינוס.

פירוט יבוא בע"ה, תוך יום יומיים.

החסידות היא תנועה יהודית שהוקמה ע"י הבעל שם טוב שעיקרה הוא גילוי הנקודה הפנימית והחיות שבכל דבר. על פי תורת החסידות יש חשיבות רבה לעבודת התפילה, שמחה והתקשרות לצדיק.

עיקרה של החסידות הוא מאז הקימו של העם היהודי, אולם לאחר פרעות ת"ח -ת"ט היתה רוחו הכללית של עם ישראל ירודה. וכפי שמתואר בכמה מקומות היה עם ישראל במצב של התעלפות. לשם הצורך לעוררו נשלח רבי ישראל בעל שם טוב, שעורר את מעלתם של היהודים הפשוטים, הקשר הפנימי והעצמי של יהודי עם ה', וגילה את חשיבות פנימיותם של הדברים: פנימיות התורה והכוונה בקיום המצוות. לבעל שם טוב נוצר חוג של חסידים. הבעש"ט ערך נסיעות רבות שעל ידם התפשטה החסידות. עם פטירתו בשנת תק"כ כבר מנתה החסידות עשרות אלפי חסידים. לאחר כהונה קצרה של בנו, ר' צבי, עברה ההנהגה לתלמידו המגיד ממזריטש. לאחר פטירתו בשנת תקל"ב חולקו אזורי המדינות באירופה לתלמידים שונים. בין שאר תלמידיו היה האדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד.

הרעיון המרכזי- של החסידות

 אין ענינה של החסידות רק להחיות מבחינה רוחנית את עם ישראל, או תנועה קבלית כלשהי, אלא לגלות את פנימיותו של כל דבר, בחינת היחידה שבכל עניין. ככזו מובן הקשר בין החסידות לגאולה שענינה גם כן גילוי פנימיות כל דבר. וכפי שמסופר על עליית הנשמה של הבעש"ט בראש השנה תק"ז ששאל את מלך המשיח: "אימתי קאתי מר", וע"ז ענה לו "לכשיפוצו מעינותיך חוצה, וידעו לעשות יחודים כמוך", היינו שע"י התפשטות תורת החסידות ועבודת ה' בדרך זו, עי"ז יבוא המשיח.

עיקרי תורת החסידות הוסברו באריכות בקונטרס ענינה של תורת החסידות מכ"ק אדמו"ר שליט"א ובקונטרס תורת החסידות מאדמו"ר הריי"צ.

ההתנגדות לחסידות

מיד עם התפשטות החסידות יצאו כנגדה רבים מרבני ליטא, ובראשם עמד הגאון מוילנא (הגר"א) בחרם שאסר את פיתם ויינם של החסידים, חרמות כעין אלו ובעקבותם מסירות הלשנות ורדיפות שונות היו למכביר עד לתקופה האחרונה ממש. לשיא הגיעו הדברים ברצח ארבעת החסידים משונציאן.

ההתנגדות נבעה בעיקר מהחשש שהחסידות הינה המשכה של תנועת משיחיות השקר של שבתי צבי, שכפר בעיקר וגרם לשבר גדול באמונה. כמובן שדבר זה הוכח כלא נכון, אולם רבים מהמתנגדים סרבו במשך תקופה ארוכה מלשים לב שההיפך הוא הנכון והחסידות מחזקת את האמונה ואין לה שום קשר עם השבתאות. בעקבות החשש התפתו כאלו שהעידו שקר על החסידים. בין השאר העידו בפני הגאון מוילנא שהחסידים שתו יין ואכלו בשר בתשעה באב, דבר שגרם לו להוציא את החרם כנגד החסידות.

] תנועות חסידיות

לאחר הסתלקות הרב המגיד התפתחו חסידויות שונות, כאשר תלמידיו מקימים חצרות לעצמם, כשהם מחלקים את מדינות אירופה ביניהם. עיקר החלוקה היתה בין אדמו"ר הזקן שייסד את חסידות חב"ד ששמה דגש על הבנת הדברים ומקום מושבה ברוסיה הלבנה, לבין חסידוית פולין - חג"ת ששמו דגש על עבודת ה' ברגש הלב. הבולטות בחסידויות בתקופה ההיא: קרלין, לובלין ברדיטשוב ומזיבוז'.

כיום ישנם מאות חסידויות שונות, מהגדולות: סאטמר, גור, בעלז, צאנז וויז'ניץ.

 החסידות כיום

כיום מונה תנועת החסידות את רוב היהדות האשכנזית ורבים גם מעדות המזרח משתייכים (לפחות חלקית) לתנועת החסידות.

עיקרי שיטת הבעל שם טוב חדרו לכל הזרמים ביהדות, וכך למשל הפכה תפילה בשמחה לדבר הפשוט.

מקור-חבדפדיה

אדמו"ר

אבל היום לא תמיד זה כך.

אם הכל עובר בירושה - אז יש מציאות של אדמור"ים ינוקות הן בגיל והן ברמת משכל הכללית והתורנית שלהם.

בשביל שהאדמו"ר יהיה 'משו' בזכות הכסא שלו - הוא צריך שיהיה לו הרבה מאד גם בזכות עצמו.

ולשאלה שפותחת את השרשור, חסידות היא דרך חדשה בעבודה ה' שמבוססת על מעלת כל יהודי כשלעצמו בלי קשר לתורה שהוא לומד ולמעשיו.

לפי מה נקבע מי איפה? מוצא? בחירה?

כל אחד פתח חצר, תלמידיו/צאציו פתחו עוד חצרות וכן נוצרו הרבה חצרות ברוסיה פולין גליציה וכו'

כשהמגיד הסתלק- כל אחד מהחבריא קדישא קיבל אזור- שבו הוא צריך להפיץ חסידות

ואפאחד לא נכנס לתחומו של חברו.

ככה גם היתה דרך מסויימת לכל תלמיד- שניהיה אדמו"ר/ רבי שאותה הוא הפיץ ופעל על בני סביבתו.

בראש כל האדמורים עמד רבי מ"מ מויטבקס עד שעלה לארץ ואז מונה אדמו"ר הזקן- ר' שנאור זלמן מלאדי.

בין כל תלמידי המגיד שררה אחווה ורעות גדולה, והיו אף קישורי חתונות בינהם.

עקרונית יש שתי דרכי חסידות:

הפולישערס- הרבי עושה להם את העבודה, וידועים המופתים גדולים,, כל מה שחסיד פולין לעשות זה להקשיב לרבו ולבוא אליו ולשהות במחיצתו אחת לכמה זמן.

אבל הם גם מגיעים לרביים נוספים כדי להתברך מהם

הרוסינקערס- חסידויות רוסיה, גם העבודה ע"י הצדיק וגם ע"י עצמו, הולכים רק למי שהוא רבי שלהם.

וחב"ד- העבודה בכח עצמו, התקשרות לרבי בקשר עצמי, ולא ילכו לשום רבי כדי להתברך ממנו, ידוע הפתגם"חב"ד תובעת פנימיות"- זה עבודה שהיא קשה מורכבת אבל משתלמת.

ספר היסוד של חסידות חב"ד "התניא" הינו ספר חסידות יסודי ביותר- הנלמד ע"י כלל האוכלוסיה, וידו בשם "ספר של בינונים

ציונות?

וקצת קשה על רגל אחת

בהרחבה כאן- www.mnow.co.il

עקרונית כל  דור יש את המשיח שבדור- שהוא עתיד להיות משיח ונביא לישראל- הוא נשמת משה שבדור-מאז אדמור הזקן- שהיה נשמה חדשה- וע"כ גם המשיח בדורו (עפ"י כל סימני הרמב"ם) עבר כל אדמור היה משיח שבדור שלו

אדמורי חבד הרבו לדבר על תקופת חבלי משיח וביאת משיח עוד לפני דורות,וידוע הקוטרס של אדמור הרשב- החמישי- כל היוצא למלחמת בית דוד"- על העניין של המלחמה של קץ הגלות ב"אשר חרפו עקבות משיחך"-

אדמור הרייץ-השישי- המשיך לדבר על כך ביתר שאת ויתר עוז-

והרבי שליט"א מה"מ-  מאז התחלת נשיאותו- במאמר הראשון "באתי לגני"- נתן את הצהרת הכוונות שלו- אנחו דור שביעי- וכל השביעין חביבין ותפקידנו להוריד את השכינה למטה בארץ- עד לבניית ביהמ"ק- כל הזמן הרבי מרבה לדבר בנושא הגאולה והקרבה לגאולה- כל שיחה של הרבי מסתיימת בערך במילים בגאולה האמיתית והשלימה/בבניית ביהמ"ק במהרה בימנו ממש.

ידועות השיחות של הרבי מהשנים תשנ"א תש"ב- בשם דבר מלכות- שבהם הרבי דיבר בעיקר על משיח, ביאת משיח, איך מזרזים את ביאתו (ע"י לימוד תורת הגאולה) עד ההכרזה "הנה זה משיח בא"- ושעכשו אנחו בתקופה של ימות המשיח כבר וכו'....

שנזכה לראות הכל בעייים גשמיות בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב בימנו ממש

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!