שהכוונה היא שהיום מתיחסים לאהבה בהרבה פחות ערך ורצינות המגיעה לה ולכן מטיבעה היא כבר מאבדת מערכה

נניח זה שמקובל היום שילדה בכיתה ח' שיהיה לה חבר וזה יקרא אהבה, וגם זוג זקנים שעברו יחד כבר 50 שנות נישואים וגידלו משפחה וכו'- זה גם נקרא אהבה

אפילו בשירי אהבה רואים את זה- פעם הם היו עם הרבה יותר עומק, היום הם כלום כמעט.. 

מרגיש שיש שם משו אמיתי.

תראה סרט רומנטי (סרט שיש בו מישו שנהיה חבר של מישי או משו בסגנון= כמעט כל סרט) ותגיד לי אם אתה רואה שם אהבה אמיתית.

בס"ד

מה הכוונה?- אני אנסה להסביר.

אני אתן דוגמא. נכון שיש את החברה שתמיד מדברת ככה אל כולם:"מאמי", "כפרה", "עיניים שלי", "חיים שלי", "יפה שלי", "נשמה", "מתוקה", "חמודה"- באיזה שהוא שלב אנחנו מפסיקים לייחס אל הכינויים האלה חשיבות שהיא אומרת לנו את זה, כי היא ככה מדברת אל כולם.

לעומת זאת, מישהי שלא מדברת ככה ואומרת לי פתאום על משהו שעשיתי-"ואי! תודה רבה מתוקה!"- יש לך הרגשה שונה, את חושבת שהיא באמת התכוונה למה שהיא אמרה- כי זה "לא הסלנג" שלה לדבר ככה.

מה שתרבות המערב הפכה את האהבה זה בערך אותו דבר. אהבה זה דבר פשוט ורדוד. לא קשר עמוק. לא חשוב. גם ככה את תזרקי אותו בעוד יומיים. הערך של האהבה כבר לא שווה בענינו. אז סבבה, לא מתאים לי- מתגרשים. לא נוח לי עכשיו- נפרדים. לא באלי עכשיו עליה- אני הולך למישהי אחרת, לא משנה שמחר אני אחזור אליה בחזרה על 4, אבל עכשיו אין לי חשק עליה.

אני ראיתי קטע נורא קצר של ראיון עם זמר מזרחי שהתגרש, ושאלו אותו על בגידות, האם הוא בגד בגרושתו, אתם יודעים מה הוא ענה? -"תראה, כמה זמן אפשר לאכול אנטריקוט? לפעמים בא לך לחם עם שוקולד". - ככה קו המחשבה של הרבה מאוד אנשים. ולא רק חילונים, גם דתיים. ואני בהתחלה הזדעזעתי. ככה אתה מדבר?! אמא! מי תרצה להתחתן איתך אחרי זה? -מסתבר שהרבה מאוד. זה לא משהו חריג. זה לא משהו "לא בסדר." זה אפילו בסדר גמור לדבר ככה. כי ככה זה בחברה של היום. "אישה זה כמו אוכל, לפעמים נמאס כל היום לאכול את אותו אוכל."- מזעזע? מאוד.

מישהי שדיברתי איתה על זה הביאה לי השוואה שדווקא אהבתי- אהבה זה כמו סלוטיפ. אתה מדביק פעם אחת, נדבק מצויין, פעם שנייה, פחות טוב, פעם שלישית, עוד יותר פחות טוב, בפעם החמישית זה כבר לא נדבק. אותו דבר באהבה. פעם ראשונה- הקשר מחזיק הכי טוב. בפעם החמישית זה כבר לא מחזיק מעמד.

אני אומרת את זה נטו ממה שאני מרגישה-

בגלל שתרבות המערב כ"כ מחצינה את האהבה, משכנעת אותנו שאהבה מתבטאת בחיצוניות, משתמשת כ"כ הרבה באהבה- כל הטנלובלות, גורמות לילדים בני 16 (ובכוונה אני אומרת ילדים..) לחשוב שכל מה שיעשה להם טוב בחיים זה אהבה. זה גורם לנו לחשוב שכל דבר חולף שעושה לנו פרפרים בבטן זה זה.

אנחנו לא מחכים לה. למילים "אני אוהבת אותו" אין כ"כ הרבה משמעות כמו פעם. לא נעים להגיד, אבל אני חושבת שאמרתי את זה יותר מ5 פעמים כל חיי..

אנחנו לא מגיעים אלייה ממקום עמוק כ"כ כמו שהתורה הייתה רוצה שנגיע אליה.. 

האהבה היא לא משהו רדוד בכלל. כשמגיעים אליה מתוך עומק נפשי אמיתי אחרי ששתי הנשמות בנויות. 
אני מקווה שבע"ה אני אגיע לשם.. כי אין דבר שאני יותר מפחדת ממנו מלא לאהוב באמת.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....