המילה פסח עושה לי צמרמורת, כאשר אני מגיע לבית כנסת ערב ט"ו בשב"ט, אני נאלץ לשמוע מישהו אומר עוד חודש פורים ועוד חודשיים פסח, זה כבר עושה לי רע.
משום מה היחס שלי לפסח, למרות כל הדברים הטובים שיש בו, הינו יחס שלילי.
אני אביא לכם סיפור שמבטא את הסלידה שלי מהחג, בכל ערב שבת, לאחר סעודת השבת, אני שם פעמי לעבר הסניף, שם מתקיים פעולת החב"ב, בכל נושא שלא יהיה. השבוע כמו בכל שבוע הלכתי לסניף מרחק של חצי שעה הליכה. פעולת החב"ב התנהלה באופן טבעי וזורם, תוך דיונים קולחים וסוערים.
בסוף הפעולה חזרתי הביתה, נכנסתי פנימה נעלתי את הדלת(, כי אני האחרון שחוזר הביתה בע"ש ), ואז הלכתי לעבר שולחן השבת, למקום שבו מונחים בכל שבת קודש מבחר עוגות, במבחר טעמים שונים.
אך לא היה שם דבר, פזלתי לעבר מרכז הסלון, שם היו על השולחן שתי עוגות, עוגת קינמון, ועוגת בראוניס קטנה וצנועה.
את הקינמון אני שונא, אז אין טעם (תרתי משמע) לדבר עליה. אבל את העוגת בראוניס הקטנה והטעימה, רציתי לאכול, אבל רגע, אם אני אוכל עכשיו מהעוגת בראוניס מה יישאר לי למחר, לקידוש בבוקר? חיפשתי בבית, מצאתי בשקית רוגלאך אחד, למישהו יש כח לאכול את הרוגלאך כבר בערב שבת? ממש לא.
הלכתי למטבח, הסתכלתי על השולחן… השולחן ריק, פתחתי את המקרר, גם שם לא היה אוכל שאני אוהב לאכול במצבים כאלה, כי מי אוכל עוף/ שניצל/מרק קר ב-12 בלילה. פתחתי את הקבינט (ארון מטבח), כעכים שאני לא אוהב, ופלים מצופים בשוקולד שגורמים לי לבחילה, לא היה שם את הוופלים האהובים עלי. קוביות שוקולד של חברה שלא ידועת לייצר…
אכן, חוויה קשה לחזור הביתה שבועיים לפני פסח, וכבר לדעת שאין מה לאכול, לא שיש רעב ומחסור בבית, אבל, אמא שלי מפסיקה לקנות כל דבר שמפזר פירורים בבית כבר חודש לפני. ואת כל השאר כבר גמרתי לפני שבועיים.
אז מה הפלא שאני שונא את החג הזה. לא רק שצריך לשבות רעב שבעה ימים, השנה גם יש לנו יום שמיני שהוא שבת קודש. מילא שבעה ימים לא היינו אוכלים חמץ, אבל זה גם שמונה, גם מפסיקים לאכול יום לפני החל מהשעה ה-4. וגם לא נוגעים בחמץ עד שעה אחרי החג. דיינו! אבל למות מרעב כבר חודש לפני החג, זה כבר מוגזם מאוד! ואת כל זה אני כותב ללא התייחסות לשעבוד הנוראי לניקיון, שאנשים משתעבדים לזה, למרות שאבק זה לא חמץ וילדים זה לא קרבן פסח!
-זה החיסרון שלי בלהיות אשכנזיה- הבמבה בפסח...