בעז"ה.
כבר המון זמן שאני נמצאת במצב כזה של קהות חושים.
נגיד פעם היה לי המון קשיים, רוחניים ואמוניים, ואז הם חלפו, והיה איזה קטע שהתחזקתי, אבל הוא עבר..
ועכשיו.. עכשיו אני בעצם לא עושה כלום.. אין לי יותר שאלות, אני כבר לא 'מחוזקת'.. אני בעצם חיה, אבל בערפול חושים כזה, בלי לשאול יותר מדי שאלות, בלי לחטט יותר מדי..רק רוצה שהיום יעבור, וככה זה כבר במשך כמה חודשים..
ואי אפשר לומר שאני לא עושה כלום בחיים שלי, כי אני יושבת עם חברות שלי כשרע להן, ומעודדת אותן, אבל אני לא מרגישה שאני עושה משהו..
ותגידו, זה מה שאבא רוצה? שככה הימים יעברו בלי שנעשה איתם שום דבר?
וזה הגיוני בכלל כל הדבר הזה?
ואם כן.. למה אני מרגישה עם זה כ"כ רע, כאילו שאני עושה דבר אסור?







