אנשים הרבה יותר חכמים ממני וממך כבר הגדירו את הגיל הזה כ"גיל ההתבגרות" מצב שבו הבנאדם מגבש לעצמו דעות, אידיאלים, דרך חיים, השקפה וכו'... לוקח את כל מה שהוא מכיר וחי מהילדות, מבטן. מה שהוא עושה בצורה קצת עיוורת ומנסה לבחון את הנושא באור הדעות שלו. מזייות הראיה שלו.

סוג של לערער את כל היסודות ולהתחיל מההתחלה..

בעקבות הערעור אתה [כתוב בלשון זכר אך מופנה לבנים ובנות כאחד/אחת ] מגיע למצב שאתה פשוט הורס הכל. הכל מטמותת ועכשיו צריך להתחיל מחדש. ככה הרבה פעמים מגיעים למרידות. לעשות "דווקא" להורים, למורים, לכל מסגרת שמגבילה... וככה המרידות מגיעות בצורה של להוריד, לקצר וכו'..

פתאום אנחנו מודעים לחופש ביטויי, לחופש יצירה ובחירה וזה מוביל אותנו להחלטות אישיות שבד"כ הן פשוט ההפך ממה שלימדו אותנו, לאו דווקא מה שאנחנו באמת חושבים...

יש דרך אחרת לעשות את זה..

לא לשבור הכל ולהתחיל מכולם. אלה לקחת את מה שכבר יש ולמצוא את נקודת החיבור של זה לחיים האישיים שלנו.. לשאול, לברר, לחקור. אבל לא לזרוק הכל..

ככה יש יותר סיכויי להישאר בדרך שבה גדלנו.

גם כאן יש מקום לשינויים. ברור.. אבל [לדעתי לפחוץ] "אני לא מתחבר" זה לא ממש תרוץ מתקבל ל"למה קיצרת את החצאית?" [יותר ל"למה הקטנת את הכיפה".. חח.. לשון זכר וכל זה.. ] גם להגדיל את הכיפה, להאריך את החצאית זאת סוג של מרידה.. פשוט לכיוון ההפוך...

לא צריך לפחד מזה שאני כמו ההורים שלי. אין שום סיבה להיות "כמו כולם". כי גם "כולם" זה הרבה אחרים, והכי טוב זה אם כל אחד בדרכו...

מקווה שהובנתי...

ובמיוחד מהקטע שגם להיות יותר 'דוס' ממה שלימדו אותך בבית זו סוג של מרידה.. (ועכשיו יקומו כולם ויגידו- הלוואי על כולם מרידות כאלה.. אז לא. הרבה הורים לא רוצים שהילדים היקרים שלהם יהיו יותר דתיים מהם. זה דיי קשה להורים..)

שהבאת.

בסדר. נענה.

לדעתי, עם כל עניין גיל ההתבגרות, יש גם הצד בו אנחנו מתחילים להיות פחות תלויים במשפחה, ויותר דעתניים, ואז הגיוני שנתחיל לעשות דברים שלא בדיוק בדרך של המוסד החינוכי+ ההורים (שגם ברוב המקרים אפילו סותרים אחד את השני ואתה נשאר תקוע באמצע) וכו'.

אתה מתחיל לחשוב בעצמך, אז לדעתי זה מאוד הגיוני שלא כולם ימשיכו בדרך של ההורים. 

שאנחנו כבר גדולים,

ואם אנחנו גדולים אז אנחנו גם יודעים בעצמנו מה לעשות!

ואם נעשה מה שאומרים לנו לעשות זה יראה כאילו אנחנו עדיין ילדים קטנים שתלויים בהורים שלנו,

אז אנחנו עושים להיפך...

שלכל אחד יש מסביבו איזה גבול.

וכל מוסכמה שאתה פורץ, זה כדי לבחון את הגבולות שיש לך עכשיו ושל הסביבה.

בסופו של דבר על ידי זה אתה מגבש את הגבולות שלך, שאתה קובע.

אני אישית מרגישה שאני פורצת רק עד גבול מסוים. וככה אני יודעת איפה הוא.

כשאני יודעת שלעולם אני לא אלך עם מכנסיים ברחוב, אני מגלה את הגבול הזה.

וכו'..

אם כולם חוזרים על עצמם בכל מקרה במילים אחרות גם אני רוצה... אני אנסה להכניס כאן מש'ו קטן.

ואללה זה קטע שאתה מבין שיש לך חופש אתה לוקח אחריות על החיים שלך, וכל דבר הכי קטן שקובעים לך מה לעשות אתה כזה: עופו ממני אני לא ילד קטן!!! חלאס!!!

וואלה לדעתי זה לגיטימי!!!

זה לפעמים לבדוק מי אתה באמת.....לחפש את עצמך בעולם ולראות לאיפה אתה שייך....

מתנתקים כדי להראות שאנחנו עצמאיים, לגבש לנו אישיות משל עצמנו. עד עכשיו היינו תלויים באופן מוחלט בהורים שלנו- ובגיל ההתבגרות לוקחים את זה לקיצוניות השניה כדי "להוכיח" שיש לי משהו משלי. אח"כ זה בד"כ מתאזן לאיפושהו באמצע, אפילו אולי נוטה חזרה לדפוסי התנהגות של ההורים... 

מה שאמרת שלהתדסדס זה גם סוג של מרידה..

העניין הזה של להדסדס כדי להרגיש עצמאות..

אבל יותר קשה להחזיק את עצמי דוס מאשר לההפך....

האדמו"ר מפיאסצ'נה [או איך שלא מאייתים את זה..] בספר "חובת התלמידים", בהקדמה [למורים מחנכים ומדריכים..] חוזר כמה פעמים על הנקודה הזאת שבימינו נפשות ישראל הצעירות [בעצם הנפשות הצעירות בעולם כולו] ממהרות להתגדל ולהתגבש.

ככה בעצם נוצר מצב שאנחנו מרגישים גדולים ובעלי דעה ועמצאות אבל בעצם אנחנו עדיין קטנים מידי להבין הכל, ובתכלס- אנחנו תלויים הרבה אנשים אחרים. אנחנו לא באמת עצמאיים בחיינו.

נוצרת סתירה בין המצב המחשבתי- עצמאות, לבין המצב ה"גשמי"-תלות..

זה מביא הרבה תיסכול. ואולי מביא למרידות יותר ארגסיביות. כי, מה אני בעצם? ילד או מבוגר???

אין תשובה. אבל המודעות למצב מרגיעה. זה הופך את ההתמודדות ליותר סבירה..

http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8_%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8

אין בקישור ^זה^ בדיוק את התשובה לשאלתך, אבל בתחתית העמוד יש קישורים לאתרים עם שיעורים על המאמר החשוב הזה.

לימוד מסודר שלו, יבהיר לך בנוסף גם דברים רבים אחרים.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....