אני מרגישה עכשיו רעה, אבל זה אמור להיות בדיוק להיפך! אז למה?...
כבר כמה אנשים באו אליי, בזמן קרוב אחד לשני, ואמרו לי שהם אוהבים אותי.
לא אהבה של בינו לבינה וכל הקטע הזה,
אלא באמת אהבה אמיתית, י'ענו שאני טובה, והם מעריכים אותי, ועשיתי להם טוב וזה...
זה אמור לעשות טוב בלב, נכון?
אבל לי זה עושה ייסורי מצפון...
כי מה, אני מכירה את עצמי באמת! ואני יודעת את כל החסרונות שלי, ושיש לי מחשבות שליליות הרבה פעמים, ואני מלא מלא פעמים לא מקשיבה ליצר הטוב, ועושה הרבה דברים לא טובים, ומניעים לא משו...
אני מרגישה ממש צבועה!
אני עובדת על העולם הזה שאני אדם כל כך טוב?
למשל אחת מהאנשים האלה היא אחותי הקטנה,
אבל כל כך הרבה פעמים אני מעצבנת אותה דווקא, אפשר לומר אפילו מתעללת בה, מקשה עליה...
והיא אוהבת אותי ככה ועוד אומרת לי את זה? זה לא נעים לי... אני מרגישה כפויית טובה...
למה אני כזאת אטומה? למה אני לא מצליחה לאהוב אנשים אהבת אמת כזאת? לסמוך על אנשים ולהיות ענווה? להוריד מהאגו שלי ופרגן ככה לאחרים!
ואני לא מדברת על האלה שספציפית אמרו לי את זה עכשיו, אני מדברת באופן עקרוני! מה, אני צבועה? על מי אני עובדת?...
(אם מישהו קרה את זה והבין שהוא קשור- אני לא מאנונימי בגללך, אלא סתם כי לא נעים לכתוב דבר כזה שכולם ידעו מי אני...)







