ב"ה

זו עומדת להיות מגילה די ארוכה, אז אם אתם רוצים - תנשמו עמוק, ותצללו.

ההודעה הזו לא נכתבה מתוך בלבול, סערת רגשות, שיגעון חולף או מצב רוח רע,

אלא מתוך דעה צלולה (אני מרגישה כאילו אני כותבת צוואה..) ומחשבות שהיו לי כבר הרבה זמן.

ידעתי שזה יבוא. אומנם תיארתי לעצמי שמאוחר יותר, אבל הגיעו כמה דברים שגרמו לי לחשוב על זה טוב יותר,

ולהגיע למסקנה שתם זמני פה.

אני לא מתביישת להגיד, שבכיתי על זה מקודם.

אני באמת כואבת ומצטערת, אבל גם שמחה. גדלתי, התבגרתי, הבנתי דברים שלא הבנתי בעבר.

זה קשה לי מאוד, אבל אני מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות.

אני אסביר בקצרה מה המניעים שלי בעזיבה הזו.

אני חושבת שכל אדם שמגדיר את עצמו 'דוס' או שואף לזה -

צריך לעשות חושבים אמיתי, רציני ועמוק עם עצמו -

האם זה באמת מקומי כרגע? האם אני נתרם ותורם כאן?

אני לא שוללת את השהייה פה בכלל.

היא מאוד מאוד עזרה לי, עודדה אותי ובנתה אותי בהתחלה (וגם באמצע). אבל עכשיו כבר מיציתי.

אני לא מרגישה נתרמת ולא תורמת הרבה (צדק קצת זה שאמר לי פה לא מזמן שאני לא עושה בפורום כלום מלבד לצרכי האישיים.

אני בקושי קוראת שרשורים והודעות ארוכות, ועוד פחות מגיבה להם.),

וזה מבזבז לי את זמן, מוריד לי איכשהו את המוטיבציה, ובעיקר בעיקר מוריד אותי רוחנית.

בשנה האחרונה הייתה לי ירידה גדולה מאוד רוחנית, ואני לא "מאשימה" לגמרי את הפורום, אבל אני חושבת שהיה לו חלק נכבד בזה.

אני חושבת שאת ההוכחה הכי טובה קיבלתי כשגיליתי שאני נכנסת ראשון, מגיבה יותר ומתעניינת יותר בנסיו"פ מאשר בנוג"ה.

"לעשות רצונך חפצתי". אוי, זה כ"כ קשה!!

אני לא אוהבת לצאת בהכרזות בומבסטיות, אבל הרגשתי שאני חייבת לכם את ההסבר הזה.

אני לא בורחת בריחה חפוזה ומפחדת לשמוע מכם, אלא אני עוד אכנס השבוע בע"ה,

ואשמח לשמוע אם תרצו, אבל אני ממש מבקשת שלא תנסו לשכנע אותי להישאר או משהו.

ולא כי אני לא בטוחה במה שאני עושה, אלא כי אין לי מספיק כוחות נפש להתמודד עם כ"כ הרבה הסברים וויכוחים,

במיוחד כשאני יודעת שאני עושה את הנכון והטוב בשבילי וזה יהיה סתם בזבוז אנרגיות מיותר.

אני שלימה עם זה לגמרי, וזה עדיין לא קל בכלל.

אני רוצה להודות לכולכם - שנתתם לי כלים חשובים ויקרים, שהייתם קשובים, מתעניינים והרעפתם פרגון,

שהנעמתם את זמני, שגרמתם לי לצחוק, לבכות, לגלות דברים חדשים ולהקשיב. ועוד הרבה.

לכל האנשים הישנים (בעיקר) והחדשים (המדהימים לא פחות, ואולי יותר) שבנו בי המון המון.

יותר משאוכל לתאר. תודה גדולה ועצומה.

לכל המנהלים - שאם רציתם או לא, תמיד הייתם בשבילי דמות, והדעות שלכם איכשהו נחשבו בעיניי יותר.

לנדב, יעלה, ברוך, אריאל, אריאל, וכמובן - ענבל ואושר.

שמחתי לעבוד אתכם, אושר וענבל. זה נתן לי הרבה חומר למחשבה, הוסיף לי תובנות ונתן לי כלים

(מילה אחת ממה שאמרתי לא הייתה קלישאה. התכוונתי לכל מילה לגמרי!).

תודה רבה לכם, ואני סומכת עליכם ובטוחה שתמצאו מחליפה מתאימה.

אני מצטערת ממש ממש אם מישהו נפגע ממני, ומבקשת סליחה.

אני גם מבקשת מאוד (!!) שאם מישהו נפגע ממני ובקשת הסליחה הכללית והפומבית הזו לא מספיקה – שיגיד לי באישי.

חזרזיר יקירתי -  אני אשמח אם מחוץ לדפי הפורום (...) תמשיכי לעדכן אותי על ההתנדבויות.

זה שאני יוצאת לא אומר שאני רוצה לצאת ממפעל החסד האדיר, המדהים והמבורך שהפורום הקים

(אני פשוט מאושרת מזה! אתם לא מבינים כמה! איך שהפורום שלנו גדל, "התבגר" בעצמו, והתפתח!).

בעזרת ה' אני מקווה שעוד אפגש אתכם בהתנדבויות, ואתכן בסיבובי שערים וכד'.

וגם את רתם - אשמח שתעדכניני כשיצא משהו (וסומכת עלייך שיצא.)

תמיד חשבתי שהלילה הוא זמן גרוע למחשבות רציניות. כי איכשהו אתה סוער יותר, פסימי יותר, ופחות לוקח דברים בפרופורציה.

אבל את ההודעה הזו אני שולחת, למרות שלילה -

[ואני יודעת שמחר אתחרט על אי-אילו משפטים שנכתבו ברגש גבוה מדי (אמיתי מאוד, אבל חושף מדי..)]

כי הדברים האלו נכתבו ברצינות ובמחשבה, למרות הלילה, והלילה מתאים לשלוח אותם.

אני מתנצלת אם "חפרתי" יותר מדי או העקתי, זה גם סוג של פריקת עומסים וסידור סופי של המחשבות לעצמי.

תודה שקראתם עד לפה, ואני מקווה שזה עזר, במשהו.

ובשביל אפרת (יקרה, אני חיה גם מעבר לווירטואלי, אם תרצי לקחת את מס' הפלא' שלי) - היו שלום, ותודה על הדגים.