להסתכלויות בריאות ונכונות (שכלית) על החיים,והליכה בריאה ושקולה יותר בנתיבי העולם

וההבדל בין זה לבין המציאות גדול מאוד, איך מגשרים על הפער? ברור שאתה צריך לצאת עם החלטה להיות יותר אופטימי וכו', אבל אתה תמיד נופל, אין לך באמת משהו להיאחז בו בשביל לזכור שצריך להישאר שמח כי זו הדרך הנכונה ללכת בה ולראות בה את החיים.

התורה,הידיעה שכל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה

קראתי את מה שכתבת פעמים.

פעם ראשונה, הסכמתי איתך. פעם שניה, כדי למצוא משהו אמיתי. קצת פחות מייאש..

לאיודעת, אבל ניראה לי ששאלות כמו למה, בשביל מה וכדו' לא באמת מובילות אותנו רחוק ..

כי תכלס, הרבה יותר קל להכנס לדכאון. יש בו משהו חזק. מרגישים אותו ..

בעוד שמחה אמיתית, צריך הרבה עבודה כדי להרגיש. לשמר אותה לאורך זמן, זה קשה.

אני חושבת שהבעיה שלנו היא שאנחנו הולכים הרבה פעמים לשמחה של הוללות. בידיוק בפורים חשבתי על זה..

הסתכלתי על השיכורים אצלנו, אלה שנימרחו על הכביש, ואווירת ה'שמחה' ויאללה, בואו ניזרום. נתפרק. הייתה שם בגדול .. בנים בנות, כי יאללה, לא כל יום פורים.   וזה כ"כ דחה אותי .. כי אם זאתי שימחה, תודה. אני מוותרת ..

לא רוצה להגיע אליה.

אבל, השמחה האמיתית היא קצת שונה (וסליחה שרק אחרי החפירה הזאת אני מגיעה לזה..) שמעתי בשיעור אחד,

שיש שתי דרגות לשמחה..

דרגה 1 - "אם יש לך כאב, רמסהו ברגלים .. נשכח את הכל" ששמחה היא סוג של שכחה. שמחה של הדחקה . את אומרת לדאון הזה, לך מימני! אני עכשיו שמחה. אבל בשלב מסוים היא ניגמרת. והדכאון חוזר.

אבל יש את הדרגה 2 -  שהיא הרבה יותר מסובכת. זה לקיחת העצב, ופשוט להכניס אותו לשמחה. להמתיק אותו. ואז זהו, הוא נעלם!

שמחה שממלא אותנו כוחות, לא מדחיקה את העצב. לא בררת בינים .. כי יאללה, מחר נמות אז בואו נישמח. "חיים רק פעם אחת" ..

איך מגיעים לזה ?! האמת, שזה קשה. אני עוד לא הצלחתי להגיע אליה. אבל זה איזה אידיאל שאני מנסה לקחת איתי.

(סליחה עם חפרתי. מבינה אם לא הגעת עד לפה . ואם את רוצה, אני באישי.)

אהבתי את החלוקה לדרגות, נכון מאוד - אבל כמו שאמרת: להגיע לדרגה השניה זו עבודה קשה מאוד, מה נותן את המוטיבציה להמשיך? 

זה מין מעגל קסמים, לפי דעתי, אם אתה כבר בדאון, אתה לא באמת תטרח לצאת ממנו אלא אם כן יהיה לך מניע ממש חזק. 

אבל תודה. נתת לי נק' למחשבה. [:

עשיה.

מכירה את המושג הזה ?! כי תכלס, שאנחנו יושבים בבית ולא עושים כלום, יש הרבה יותר רצון לשקוע בדאון.

כי אין לנו משהו יותר טוב לעשות ..

אבל שאני אומרת עשיה, אני מתכוונת לקצת מעבר מ'לצאת עם חברה לקנין'.

מה דעתך לצאת להתנדב ? תאמיני לי, אותי זה ממש מוציא מדאון. זה מראה לי שאני יכולה, אני מסוגלת .. אני לא חייה לעצמי. חיוך של ילד, עושה הכל.

מס' דברים ככה שעלו לי תוך כדי קריאה, מקווה שיצא לא מבולבל ומובן.

כתבת שהשמחה היא דבר לא טבעי, אינני מסכימה איתך-

תסתכל על תינוק- כמה הוא מחייך? בד"כ הרבה יותר מבן אדם מבוגר.

שבוע שעבר ערכתי סרט לבת מצוה של מישהי, ושמתי לב שככל שהיא קטנה יותר כך התמונות שהיא מחייכת רבות יותר.

טבע האדם הוא שמחה, וגרעין העולם הוא טוב.

אבל, ככל שהאדם גודל, המחשבה שלו מתפתחת, הוא מרגיש וחווה גם דברים לא קלים, מתמודד עם יצרים, מתרגל לדברים ומקבל אותם כמובן מאליו וכך השמחה פוחתת.

ולכן אנו צריכים לעבוד על שמחה, כי ככל שאנחנו גדלים, מבינים יותר ומתמודדים יותר - יותר קשה לקבל אותה כטבעית, אבל השמחה היא טבע בנשמתנו.

איך אפשר לעבוד?

פעם שמעתי שאמונה מלשון 'אימון' - צריך להתאמן כדי להאמין (לדוג' - להגיד על נוף יפה- 'מה רבו נפלאותיך ה' )

אפשר לקחת את הרעיון הזה לשמחה - להתאמן, כמו שכאן בפורום יש פעם בשבוע שרשור של 'איזה טוב ה''-

לחפש טוב, לחפש סיבות לשמוח, להרגיל את עצמינו בראייה פתוחה וחיובית וזה יגרום לנו לאט לאט לשמחה.

מצטרפת גם לדברי טובי=][= - עשייה עוזרת מאוד להגיע לשמחה - לתת למישהו אחר ולא לחשוב רק על עצמך.

בהצלחה, ויישר כח!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....