אדם אחד זקן מסכן קבצן בא אליי וביקש צדקה, ונתתי לו כמה שקלים,
פתאום אחרי כמה זמן הוא מתיישב לידי ומתחיל להתעניין, שאלות נימוסין חביבות כאלה, איפה אני גרה, איך קוראים לי (הוא שאל ברבים, אבל מי שהייתה לידי (אהמ אהמ...) ברחה לי...)
קיצור עניתי לו, שימחתי אותו וכאלה,
(זה נשמע כמו הסיפורים האלה שנגמרים בסוף גרוע, אבל הייתי ליד הרבה חבר'ה והוא היה מעורר רחמים כזה...)
וכשהוא רצה ללכת (ת'אמת- סוף סוף...) הוא הושיט את היד שלו שאני אלחץ לו יד.
זה מדהים כמה התלבטויות וטיעונים אפשר להריץ בראש בכולה שנייה אחת!
עלה לי הסיפור ששמעתי בדיוק באותו שבוע ועשה עליי רושם, על רב אחד מפורסם שכשטייל בעיר הגיעה אליו תיירת וברכה אותו לשלום, והוא ענה לה בכבוד ושאלות נימוסין וטינניי ניי, קיצור- בסוף היא באה ללחוץ לו אץ היד בשיא הטבעיות, וכל האנשים שהיו מסביב לרב נלחצו.
אבל הרב פשוט הגיש את היד ולחץ לה בחיוך גדול.
כשהאנשים סביבו התפלאו הוא הסביר להם שאם היה מסרב הוא היה מבייש אותה, וכו'...
אותה תיירת חזרה בתשובה כי היא התפעלה מהכבוד שהרב נתן לה, בלי שהכיר אותה, סתם ככה ברחוב.
קיצור- בסוף בהחלטה של שנייה לחצתי לו את היד (וכל הסובבים היו בשוק...)
ועכשיו יש לי ייסורי מצפון, חרטה כזאת...
מה, אני לא יכולתי להגיד כמו חברה שלי "סליחה, אני שומרת נגיעה"? הוא אכל את זה סבבה כשהיא אמרה לו...
מה אתם אומרים? מה היה צריך לעשות?









