שתי אחיות שלי התחתנו פתאום, באמת פתאום!

ואחת מהן הייתה בערך החברה הכי טובה שלי...

פתאום היא לא פה, ולא רק זה- גם כשהיא פה היא כמו כבולה לבעלה (כמובן מרצון שלה, אבל מבחינתי- הכל כבר השתנה...)

במיוחד אם היה לכן קשר טוב, אין סיבה שלא תדברו על זה.

ואם לא נעים לדבר על זה [בכל זאת..] אז לדבר ככה בסתם. זה ממש נחמד..

אני מתכוונת לכשנפגשים. אבל זה נכון גם בלי קשר.. טלפון, מייל וכו'...

ובנוסף, צריך לחיות עם העובדה שהבנאדם נשויי. זה שלב בחיים. בעז"ה גם אתם תעברו את זה.. כמו שיש את השלב של הילדות שמלשינים ורבים כל היום, ויש את השלב שאתם חברים ממש טובים, אז יש את השלב שנפרדים קצת. זה לא שהקשר נעלם- הוא פשוט משתנה.

בחיים לא דיברתי עם אח שלי בטלפון סתם כדי לדבר עם אח שלי. לא כשהוא יצא לפנימיה ולא בצבא [אח אחר.. אבל אותו עיקרון.] כלום...

עד שהוא התחתן. יזימת השיחה זה בד"כ סביב משו', שבת, יום הולדת, יום נישואים, שאלה, בקשה וכו'.. אבל מהר מאוד זה כבר סתם שיחה, על כלום.. [טוב נו.. זה כי יש לנו שיחות חינם. חחחח.. אבל תתעלמו מהעובדה הזאת..]

הם מתקשרים רק כשצריכים משהו דחוף...

זה לא שחסר לי כרגע אנשים לפרוק אצלם, זה לא שאני חושבת על זה יומם ולילה ומתייסרת, אבל כן זה כואב לי, כמו לאבד חבר טוב...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....